זה היה יום שישי, היום של ראיון שתי הדקות שלי עם חביאר. יום ראשון זה היום של ההדחה, היום שבו אני חוזרת הביתה. חשבתי על העצה של רוז שוב ושוב, אבל אני פשוט לא מבינה את זה. אני רק רוצה לחזור הביתה, לחזור לשקט של מיין.

אני הסתובבתי בזמן שכל ילדה בתורה נכנסה לחדר ההקלטות. רוז ואני שיחקנו עם הענבים שהיו על שולחן הקפה; זרקנו אותם ותפסנו אותם עם הפה. בנות מסביבנו התרגשו מהפגישה עם 'הבעל לעתיד' שלהן או הוסיפו איפור לפניהן, למרות שהסטיילסטים כבר איפרו את כולן. הסטיילסטית שלי, ג'ו, סידרה את השיער האדום - חום המתולתל שלי בקוקו גבוה, והשאירה כמה קבוצות תלתלים רופפות מחוץ לקוקו. ג'ו ממש נחמדה, והיא הבינה אותי כשאמרתי לה שאני לא אוהבת לשים הרבה איפור. אז היא שמה לי רק קונסילר איפה שהייתי צריכה, מסקרה, ועיפרון שחור כדי להבליט את העיניים הכחולות - וכמעט סגולות שלי. אחרי שמרחה ליפסטיק כהה על שפתיי, היא אמרה שאני מוכנה.

היו שם שני בחורי אפ בי איי, שגיליתי שהיו בעצם בחורי שירות חשאי (ששמרו לא רק על חביאר אלא גם על האבא הביליונר שלו שהוא הבעלים של חברת ההפקה 'גולד מיוזיק'). בכל מקרה, היו שם בחורי שירות חשאי, ואז עוזרת יצאה מהדלת וקראה את המספר שלי.

נעמדתי ועקבתי אחריה לתוך חדר ההקלטות. החדר היה די מפואר. היה שם שטיח פרסי על הרצפה השחורה, ויכולתי לראות כבלים עוברים מתחתיו. היו שם שתי כורסאות, על אחת ישב חביאר והשניה בשבילי. היו שם עוד כמה אביזרים כדי לגרום לחדר להיראות 'ביתי', אבל זה פשוט נראה מזוייף.

כשאליוט ראה אותי הוא גלגל את עיניו ואמר בציניות, "הו נהדר, תשעים ושמונה החביבה פה."

כבשתי את הדחף לגלגל עיניים, אבל כשהוא הסתובב עם גבו אליי עשיתי לו אצבע שלישית. שמעתי גיחוך וראיתי את חביאר מסתכל עליי בשעשוע.

עוד עוזרת הובילה אותי לכורסה, וראיתי שעל המצלמה שמאחורי יש כמה שאלות שחביאר יכול לקרוא.

הם הדליקו את האורות וכולם השתתקו. אליוט עמד ביני ובין חביאר ואמר;

"טוב, מר מת'יוס הולך לשאול אותך כמה שאלות, את הולכת לענות בצורה מנומסת ולזכור שעל פי זה יודחו 50 בנות ביום ראשון. לא אכפת לי אם את רוצה להיות פה או לא, את חייבת להיות מנומסת. בלי תגובות, בלי קללות, ובלי לגלגל עיניים."

גלגלתי את עיניי אבל הנהנתי.

הוא הזעיף את פניו, "תזהרי תשעים ושמונה, אני משגיח עליך."

אחר כך אליוט הלך ונעמד מאחורי הצלם, הרים את ידו והתחיל את הספירה לאחור.

"עולים בעוד חמש, ארבע, שלוש, שתים.." הוא הצביע על חביאר.

חביאר התחיל לדבר, "איך קוראים לך?"

"אנאבל קנדי, אבל החברים שלי קוראים לי אנני."

"אז מאיפה את אנני?"

אמרתי בבירור שהחברים שלי קוראים לי אנני! הוא לא חבר שלי אז הוא לא יכול לקרוא לי אנני! הוא ראה את העצבנות בעיניי והסתיר גיחוך בזמן שאני עניתי על השאלה בטון הכי רגוע שיכולתי, "אני ממיין."

הוא הנהן ברצינות, "מה את אוהבת לעשות בזמן הפנוי שלך?"

"אני אוהבת לעשות מוזיקה,"

הוא הרים גבה, "את מנגנת בכלי נגינה כלשהם?"

משכתי בכתפיי, "בכמה," הוא סימן לי לספר לו איזה.

"אני מנגנת בגיטרה, פסנתר, בנג'ו, כינור, גיטרה בס, צ'לו וקצת בתופים."

הוא הרים גבה בהפתעה, "זה מרשים, את יודעת גם לשיר?"

משכתי בכתפיי שוב, "כן, קצת."

דיברנו במבוכה על זמרים שאנחנו אוהבים לפני שהזמן נגמר. התגנבתי מהחדר בשקט לפני שאליוט יוכל לומר לי משהו. ראיתי את רוז מובלת פנימה ורצתי אל הקראוון. היו בערך 25 קראוונים מסודרים בשורות של חמש על הדשא בחצר האחורית. הקראוונים היו מגודרים בססא"ל (סרט סימון אדום לבן), אבל מעבר לו יכולתי לראות בריכת שחיה ענקית, ומגרש טניס בצד השני. אפילו ראיתי קיר טיפוס ואגם קטן עם מזח קטנטן ליד יער קטן. בטח יש להם גנן, בגלל שכל שיחי הורד והפרחים היו מסודרים גזומים ופורחים.

במקום ללכת לקראוון עברתי מתחת לססא"ל, ורצתי דרך עצים עד שהגעתי לאגם. הלכתי על מזח העץ והתיישבתי עליו. הורדתי את האולסטאר שלי ושמתי את כפות רגליי במים. שמתי את האוזניות שלי והקשבתי ללהקה Tired Pony.

השמש התחילה לשקוע לאט, והאירה את כל הסביבה. הייתי בעולם משלי כשהרגשתי את מזח העץ רוטט מצעדים. הסתובבתי ולהפתעתי ראיתי את חביאר מת'יוס הולך לכיווני.

הוצאתי את האוזניות מאוזניי והסתכלתי עליו בשאלה.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי מעט בחוצפה.

הוא הסתכל עליי במבט מעוצבן לפני שאמר, "אני גר פה, זוכרת?"

הסתכלתי עליו בלעג, ברור שחביאר מת'יוס גר פה בארמון הענקי שהיה יכול להכיר לפחות רבע מההומלסים בהודו, אבל לא, גרים פה רק הוא והאבא הבליונר שלו. מי יודע איפה אמא שלו.

 "מה הבעיה שלך תשעים ושמונה?" הוא שאל מעוצבן כשלא עניתי לו. הסתכלתי על עיניו שנראו עצבניות, אבל גם מעט פגועות.

"מה אי פעם עשיתי שפגע בך, או גרם לך לשנוא אותי כל כך?" הוא הסתכל ישר לתוך עיניי והמשיך לדבר, "את לא מכירה אותי אפילו. אז אל תשפטי אותי."

הוא אמר, הסתובב, והלך משם.

 אני צריכה לקחת את עצמי בידיים.

באותו הלילה בקפיטריה הייתי שקטה בניגוד לרגיל, ואני חושבת שרוז הבחינה בכך אבל לא אמרה שום דבר. הייתי מוצפת ברגשות אשם כשחשבתי על איך שהתנהגתי לחביאר. הוא צדק. הוא לא עשה כלום. למעשה, אני הייתי זאת שהתחילה את זה. אני לא אוהבת להיות במרכז העניינים, יש לי פוביה מאנשים; במיוחד מבנות, ואני שונאת את אליוט. לקחתי את כל העצבים והכעס, מההשתתפות בתוכנית, מהבנות הקרציות פה ומאליוט, והוצאתי את הכל עליו.

אני צריכה להנצל בפניו, אבל אני לא בטוחה מתי. יש עליו יותר מדי השגחה, לא רק על ידי השירות החשאי, אלא גם על ידי כל הצוות ובמיוחד אליוט, כדי שהמשחק יהיה 'הוגן', למרות תדמית הבאדבוי שלו.

ההדחה בעוד יומיים, ביום ראשון, אז אני אוכל להתנצל אחרי שידיחו אותי.

 **

היום יום ראשון; יום ההדחה, ואני לחוצה. לא בגלל הפחד ללכת הביתה, אבל בגלל שאני חייבת לומר סליחה. אף פעם לא הייתי טובה בלהתנצל ואני יודעת שזה הולך להיות מביך וכואב. וגם עוד מחשבה לא נתנה לי להירדם אתמול בלילה.

מאז שהייתי בת חמש ואני ואמא שלי היינו שרות במטבח עד שאבא שלי היה חוזר הביתה, רציתי להיות זמרת. רציתי להיות חתומה לחוזה הקלטות ושהשם שלי יהיה בכותרות וצהובונים. רציתי שהשירים שכתבתי יהיו מקום ראשון בבילאבורד, ב ARIA, וכך הלאה. רציתי שאנשים מכל העולם ידעו מי אני.

עכשיו, אנשים יודעים מי אני. אני בעיתונים ובלוגים, אבל בגלל הדבר הלא נכון. אני רק עוד משתתפת בתוכנית ריאלטי שהייתה חצופה ל החביאר מת'יוס.

בטח הכעסתי הרבה מעריצים ותומכים שלו, וסמכו עלי; יש לו יותר מעריצים מג'סטין ביבר וואן דיירקשן ביחד. (אני לא יודעת איך עם השירים המעצבנים, השחוקים וחסרי המשמעות שלו. זה בטח בגלל אבא שלו, הבוס הגדול של חברת ההקלטות גולד מיוזיק.)

עכשיו כשאני אצליח להתפרסם, אם אני אפילו אצליח, אני רק אהיה הילדה שהתנהגה בחוצפה לחביאר. המעריצים שלו ישנאו אותי. זה יהיה יותר גרוע מהדיירקשונרס ששונאים את הסוויפטיס.

אבל, התווכחתי עם עצמי, המוסיקה שאני כותבת אפילו לא פופ, אלא מוסיקה אלטרנטיבית. אני אמשוך קהל שונה לגמרי של מעריצים.

ניסיתי להתעלם מהמחשבות הסותרות שלי כשג'ו הלבישה אותי בשמלה פרחונית ופשוטה שנגמרה מעל לברכיי. נעלתי את האולסטאר הלבנות הגבוהות שלי בזמן שהיא סלסלה את שיערי ואספה אותו. האיפור שלי היה עדין, ודחפו אותי מחדר האיפור לסלון הענק בו יתקיימו ההדחות.

רוז ליטפה את המושב שלידה ואני התיישבתי בו. צוות הצילום התרוצץ ממקום למקום. ראיתי את חביאר מובל החוצה ונעמד ליד אליוט, שגם הנחה את התוכנית. המנגינה של התוכנית התחילה להתנגן ואליוט פתח את התוכנית. חביאר התחיל להסתובב בחדר עם מגש ועליו חמישים ורדים. כל ילדה שהוא נתן לה ורד הודחה. הוא התחיל עם המספר הנמוך ביותר והמשיך למספרים הגבוהים יותר. הוא הלך לכיווני אבל עצר ליד אליס שהייתה בצד אחד שלי ונתן לה את הורד. היא יבבה בשקט כשעצב מילא את עינייה, אבל המצלמה לא צילמה את זה. הוא דילג עליי ועל רוז לפני שנתן את הורד אחרון לשרה, הילדה ה100.

מה?!

למה הוא לא הדיח אותי? רוז הסתכלה עליי בשעשוע כשחביאר הלך חזרה לאליוט והם סיימו לצלם. הצילום האחרון היה של כל הבנות שהודחו עוזבות דרך הדלתות הקדמיות אחרי שנתנו לחביאר חיבוק אחרון. למעשה, שרה הייתה די נואשת כשחיבקה אותו ושמה את שפתיה הורודות על שפתיו. הוא ניסה לדחוף אותה ממנו אבל ידייה היו נעולות מסביב לצווארו, ושני בחורי אס אס נאלצו לגרור אותה משם.

היא עזבה צועקת, "חביאר אני אוהבת אותך בייבי!!"

אליוט גיחך למצלמה וסיים את התוכנית.

בנות נשארו בסלון, אבל כשחביאר עזב את החדר, הסלון התרוקן במהירות ונשארו בו רק רוז, אני וצוות הצילום. אליוט גם עזב וצוות הצילום ארז את הציוד. הלכתי לעבר ג'ונו, הצלם הראשי, שכבר היה מוכן לחזור הביתה לילדיו ואישתו, ועזרתי לו להוריד את הסלוטייפ מהכבלים על הרצפה. רוז עזרה ופלירטטה עם צלם צעיר שאני חושבת שהשם שלו הוא צ'ארלי.

לא הבחנתי בחביאר שחזר לחדר עד שהוא דיבר עם ג'ונו, "תודה על הלילה." הוא לחץ את ידו והסתובב. הוא היה מופתע כשראה אותי ואת רוז.

"מה אתן עדין עושות פה?" הוא שאל מבולבל.

לפני שיכולתי לענות ג'ונו הניח את ידו מסביבי ואמר, "השתיים האלה, האהובות עלי. הן עוזרות לנו לארוז."

חביאר הסתכל עלי בהפתעה ואני עצרתי את עצמי מלגלגל עיניים. במקום חייכתי אליו.

חביאר נראה מבולבל ועזר לצוות לארוז בשקט, ואנחנו סיימנו עשר דקות מוקדם יותר מכרגיל.

חביאר אמר להתראות לצוות ורוז הלכה חזרה לקראוון והשאירה אותי ואותו לבד.

הוא הסתכל עליי ואמר לילה טוב, ועמד ללכת כשאמרתי, "חביאר, חכה."

הוא הסתובב והסתכל עלי בשאלה עם העיניים הירוקות והיפות שלו.

"אני צריכה לדבר איתך."