בפרק הזה יש המון שמות באנגלית, ושמות לא מתרגמים. (חוץ מהדמויות...). בכל מקרה, כדאי לקרוא מהטלפון כי במחשב השורות מתבלגנות..

מסתבר שהדייט של רוז היה ממש כייף. היא המשיכה לספר לי על הבלט. היו להם כרטיסי VIP לשורה הראשונה והיא לא הפסיקה לדבר על הרקדן הראשי שתפס את מבטה הרבה פעמים. או שהיא רק חולמת.

אני האחרונה ברשימה והיום הוא היום שלי.

ואני מתחרפנת.

ממש.

מעט אחר כך צוות הצילום וג'ו נכנסו לחדר שלי בגלל שצילמו את ההכנות לדייט. ג'ו הוציאה חולצת ג'ינס בהירה, קצת רפוייה ועם שרוולים וחצאית מקסי (הארוכות הרפויות האלה..) פרחונית עם דוגמא יפהפיה. זוג סנדלי עור ותיק עור חום.

לפחות אני יודעת שזה משהו של יום יום. כי אני לא אעשה דייט רגיל במסעדה. אני יותר מדי מביכה חברתית בשביל זה. במיוחד עם מישהו חתיך כמו חביאר.

היא סלסלה את השיער שלי לגלים וקצוות השיער שלי נמשכו אחורה וחוברו בסיכות סבתא. ג'ו גם שמה לי כתר פרחים דק שעשוי מפרחים לבנים זעירים.

אחר כך היא איפרה אותי, פשוט וקליל חוץ מהשפתיים שלי שעליהן היא מרחה ליפסטיק אדום. החלפתי בגדים, וג'ו נתנה לי שרשרת יינג וייאנג.

צוות הצילום ראיינו אותי ושאלו איך אני חושבת שהדייט הולך להיות ואיך אני מרגישה.

כשסיימתי להתארגן ג'ו הושיטה לי את התיק שעכשיו כבר היה מלא.

"יש לימוזינה מול הדלתות הקדמיות מוכנה לקחת אותך לתחנה הבאה שלך. אני יודעת שאת תהני!"

ואז היא דחפה אותי החוצה. הנהג בירך אותי לשלום ופתח לי את הדלת ואני נכנסתי ללימוזינה המפוארת לבד, חוץ מצלם אחד. הייתי לחוצה, תוהה לאיפה הוא לוקח אותי.

ואז הגענו לנמל התעופה של לוס אנג'לס.

אה, מה?

הנהג פתח את הדלת וכשיצאתי מהלימוזינה הוא הושיט לי כרטיס טיסה.

"שתהיה לך טיסה נעימה העלמה קנדי." והוא נסע והשאיר אותי לבד בנמל התעופה עם הצלם; ג'ונו עובד על פרוייקט אחר אז הוא לא יכל לבוא.

הסתכלי על הכרטיס וראיתי שזאת טיסה מקומית, לוס אנג'לס לניו יורק. שער 17.

המטוס יוצא ב 12:00 מה שמשאיר לי בדיוק עשרים דקות לעשות צ'אק אין ולמצוא את שער 17. נאנחתי ומיהרתי דרך המוני האנשים והצלחתי לעשות צ'אק אין לפני שאיבדתי את עצמי במבוך האנשים.

"קריאה אחרונה, ניו יורק. הטיסה של 12:00. קריאה אחרונה."

רצתי כשהקול נשמע. ספרתי את השערים שעברתי. 15, 16, 17...

האישה עמדה לסגור את הדלת כשהגעתי אליה. היא הסתכלה עליי במבט מגונה ונתנה לי לעלות. ואז הדיילת עזרה לי למצוא את המקום שלי במחלקת עסקים?!

זה מפואר.

נרדמתי בטיסה והגעתי לניו יורק מלאה באנרגיות. ירדתי בנמל התעופה לתוך ים של אנשים. הבחנתי בכמה אנשים מחזיקים שלטים ועמד שם גם מישהו עם שלט שכתוב עליו 'אנאבל קנדי'.

"שלום העלמה קנדי," הנהג אמר והוביל אותי לעוד לימוזינה, פותח את הדלת. נכנסתי והודתי לנהג, אבל הפעם היא לא הייתה ריקה.

חביאר ישב מולי.

"חביאר!" אמרתי בהפתעה והוא צחק. הוא לבש מכנסי סקיני ג'ינס שחורים עם חולצה לבנה מכופתרת עם שרוולים מופשלים למרפקים שלו. וכמובן האולסטאר הלבנות שלו.

"היי בל, את נראית נהדר."

הסמקתי והסטתי את מבטי, מודה לו בשקט לפני ששאלתי בסקרנות, "לאיפה אנחנו הולכים?"

הוא חייך אלי, "זאת הפתעה."

נאנחתי, "למה רוז יודעת מה הדייט לפני ואני לא?" הוא צחק עלי משועשע, "את תאהבי את זה אני מבטיח."

"בבקשה תספר לי." התחננתי.

"לא."

נאנחתי ותכננתי לא לדבר איתו אבל עם חביאר זה בלתי אפשרי. דיברנו ודיברנו על הכל ועל כלום וכשלא נשאר שום דבר לומר השתיקה הייתה מבורכת. נוחה.

עד מהרה המכונית עצרה. לא יכולתי לראות דרך הוילונות שעל החלונות, אבל יכולתי לשמוע מוסיקה דרך המכונית. הדלת נפתחה וחביאר יצא, מחזיק לי את הדלת.

הסתכלתי מסביבי ופי נפער.

פסטיבל המוסיקה Boogie on a Hill.

תמיד רציתי ללכת, מאז שאני קטנה. אבא שלי הבטיח לקחת אותי כשאני אהיה בת שש עשרה מה שברור שלעולם לא קרה. הוא היה ענקי, כמו המדשאות באוסטרליה.

"או מיי גאד חביאר! תודה!"

המקום הזה כל כך מדהים! החווה הזאת הייתה בשימוש ב 1969!

חביאר הושיט לי את הצמיד ליד ואנחנו נכנסנו דרך השערים הקדמיים. התמלאתי בהתרגשות כשחביאר הושיט לי את התוכנית של הלהקות הלילה.

"The Neighbourhood?" הוא שאל, בודק את השעה. הנהנתי והוא הוביל אותי לבמה באסם, הצלם עוקב מאחורה. עברנו דרך הקהל העצום לפני שהגענו לאסם הגדול. מנורות קטנטנות נתלו מהתקרה והקירות. The Soorleys, להקה מאוסטרליה, סיימה להופיע ו The Neighbourhood עלו לבמה. הם התחילו לנגן מיד, Sweater Weather והקהל השתגע. היה צפוף באסם אבל חביאר החזיק בידי והוביל אותנו דרך האנשים, הצלם מאחורינו.

"זה השיר שלנו." חביאר לחש כדי שהמצלמה לא תקלוט את זה למרות שממש רועש פה. חייכתי אליו. כשהתחיל הפזמון נפתח מעגל באמצע וזוג עמד באמצע ורקד לקצב של השיר. מחאתי כפיים וצחקתי עם הקהל לפני שחביאר משך אותי לאמצע והתחיל לרקוד איתי. אני לא יכולתי להפסיק לצחוק. הרגשתי כל כך חופשייה איתו. הוא סובב אותי מתחת לזרועו ובקרוב הקהל סגר את המעגל.

הסתובבנו בכל המקום, מצאנו כמה מהלהקות האהובות עלינו ואומנים כמו סם סמית'! (ורקדנו שוב!!) ראינו גם את ההופעה של Arctic Monkeys שהיו מעולים, ומאט קורבי הופיע על במה קטנה. מצאנו להקה ממש טובה בשם Tigertown. וגם את CHVRCHES, City and Colout, Mumford and Sons, ולילי אלן. זה היה מדהים!

רקדנו כל הלילה. הוא ניצל כל תרוץ להחזיק את היד שלי. קנינו שערות סבתא ופיצה לארוחת ערב. ישבנו על שטיח פיקניק בשביל לאכול, על גבעה שממנה היה נוף נהדר על הבמה הראשית, שם the 1975 ניגנו. הצלם, פיל, הלך להפסקה שלו אז היו לנו כמה דקות לעצמנו. (והאמת, ג'ונו הרבה יותר מגניב מפיל.)

חביאר ישב כך שהיה חור קטן בין רגליו והוא משך אותי לשבת בין הרגליים שלו, משעין את הגב שלי על החזה שלו. הוא עטף אותי בזרועותיו והשעין את ראשו בשקע הצוואר שלי. שילבתי את האצבעות שלנו. הדופק שלי היה לא סדיר ואני די בטוחה שהוא שם לב לכך כשהוא הצמיד את שפתיו לצוואר שלי.

ציחקקתי בלחץ והוא הרים את מבטו אליי. אין לי מושג מה הוא עושה. הוא חייך אלי כשהוא הסתובב אליי והוא הזיז קצוות שיער מהפנים שלי. הוא פשוט הסתכל לתוך העיניים שלי, כאילו הוא מחפש משהו, בהערצה. הוא שם את היד שלו על הלחי שלי.

"אני מחבב אותך בל. מאוד."

"גם אני מחבבת אותך" בקושי לחשתי. הוא חייך בחום, "את כל כך חשובה לי. יש לי כל כך הרבה מזל שפגשתי אותך בתוכנית, לא יכולתי לעבור את זה בלעדייך," הוא אמר, "עזרת לי בכל כך הרבה דרכים. בזכותך אני שמח שוב. יש לי משפחה שוב. אני אני שוב," הקול שלו היה מחוספס מה שגרם לי לצמרמורת, "את גורמת לי לרצות להיות הכי טוב שאני יכול. אני צריך אותך בל, אני באמת צריך אותך." הוא לחש.

הוא היה כל כך קרוב אלי, האפים שלנו היו צמודים.

"גם אני צריכה אותך." לחשתי.

ואני באמת צריכה. איתו יש לי מקום בעולם.

לא רק ילדה בלי הורים. לא רק ילדה כמעט בלי חברים. אני אני. אנאבל קנדי. שחיה ונושמת מוסיקה וצריכה ליצור. הוא האחד שעזר לי להתגבר על הפחד שלי. אז אני יכולה לשיר מול קהל. אני יכולה להרגיש את המוסיקה. להרגיש את המילים והרגשות - הרגשות שהוא עורר בי.

הוא חייך אליי ועכשיו היד השנייה שלו הייתה על הלחי השנייה שלי, הוא הסתכל לי בעיניים, מבקש רשות. חייכתי בעדינות חזרה אליו והוא הצמיד את שפתיו לשפתיי כשעיניי נעצמו.

חם. עדין. חזק.

הריח שלו מילא אותי. הוא פלש לחושים שלי.

חביאר, חביאר, חביאר.

הידיים שלי זזו מעצמן, מסבכות את עצמן בשיער שלו, גורמות לו לגנוח לתוך הנשיקה. הוא התנתק מעט, המצח שלנו עדיין נוגע. הוא נתן לי נשיקה קטנה על האף. ואז הוא כרך את זרועותיו סביבי וקבר את ראשו בשיערי. וכשניסיתי להתרכז בלהקה שניגנה מולי כל מה שיכולתי להרגיש היה חביאר. והשפתיים שלו שנותנות לי נשיקות קטנות במעלה ובמורד הצוואר שלי. רעדתי בסיפוק.

"אני צריך אותך," הוא לחש בקול מחוספס.

"גם אני צריכה אותך," עניתי.

הוא שלי ואני שלו.

השעה הייתה כמעט חצות כשהלהקה האחרונה, London Grammar סיימה להופיע ואנחנו הלכנו ביחד, יד ביד חזרה ללימוזינה. שנינו היינו מותשים ושמחים. הכוכבים היו בהירים והירח חייך. כשחיכינו למכונית חביאר עטף אותי בזרועותיו, פיל הלך לשירותים.

הוא נישק את המצח שלי. ואז את האף שלי. ואז את השפתיים שלי. ואני ציחקקתי.

"בל?" הוא שאל ברכות.

"מממ..."

"תהיי שלי?

חייכתי חיוך כל כך רחב שהרגשתי כמו דמי לובאטו. קפצתי ועטפתי את ידיי סביב הצוואר שלו.

"כן חביאר!"

הוא חייך ונישק את המצח שלי, "לא משנה מה קורה בתוכנית?" הוא שאל.

"לא משנה מה קורה בתוכנית." אישרתי.

הוא קבר את פניו בשיער שלי שוב, גורם לי לצחוק.

"אתה ממש אוהב לעשות את זה."

הוא נשם עמוק, "את מריחה כמו קינמון, ווניל."

צופר של מכונית הוציאה אותנו מהעולם הקטן שלנו.

"המכונית כאן ילדים!" פיל צעק ואנחנו נכנסנו למכונית. לשמחתנו פיל ישב מקדימה ליד הנהג אז חביאר ואני העברנו את שאר הנסיעה מחובקים. בנמל התעופה עלינו על המטוס הפרטי של חביאר בחזרה ללוס אנג'לס בגלל שאין עוד טיסות בשעה הזאת.

הנסיעה הייתה חמימה ונעימה, ישבנו ביחד על ספה עם שמיכה בזמן שראינו האישה האחרת. סרט קורע! נרדמתי בערך בשלוש לפנות בוקר ולא הייתי לגמרי בטוחה באיזה שעה הגענו בחזרה ללוס אנג'לס. הרגשתי שמישהו סוחב אותי מהמטוס למכונית ומהמכונית לארמון. הרגשתי שפתיים על המצח שלי ואחר כך הייתי לבדי.

אעאעאעאעאע סופסוף!!!!