נקודת מבטו של חביאר

בחדר שררה דממת מוות. הלב שלי פעם במהירות והריאות שלי היו מלאות אבל הרגשתי קליל. כאילו הרימו ממני משקל. הרגשתי חופשי.

התחילה מהומה בחדר ואנשים התחילו לצעוק אבל אני לא שמתי לב. המראיינת הנוראית הובלה למחוץ לחדר והדלת נסגרה, משאירה אותי עם המנהל שלי ושני העוזרים הראשיים שלו. אני בכל כך הרבה צרות אבל לא אכפת לי. במיוחד עכשיו.

שלושתם, האנשים ששלטו בחיים שלי, עמדו מולי. כולם עם עיניים כעוסות. כועסים עליי. אבל לא היה לי אכפת. למה שיהיה לי אכפת?! זה החיים שלי. הבחירות שלי. וזה עלה לי באנאבל בשביל להבין את זה.

אנאבל.

לחשוב עליה הפך אותי לטורנדו. סערה מלאה ברגשות. אני לא חושב שזה אפשרי מבחינה אנושית להרגיש כל כך הרבה דברים לבן אדם אחד. זה הכל באשמתה.

הם דיברו אליי אבל אני לא יכולתי לשמוע אותם. הם כולם נראו אותו דבר; חליפות שחורות, פנים חתומות.

אבל אני חופשי.

בהיתי בהם. הפנים של אחד מהם היו אדומות. אחת ירתה בי חצים דרך עינייה. השלישי תלש את השיער שלו מרוב כעס.

הם המשיכו לצעוק. אני המשכתי לבהות.

"די!" קול עמוק שאג ממאחוריי המצלמות. ופתאום יצאתי מהענן שהייתי עליו.

אבא.

הוא נראה כועס, עייף, מבולבל.

"חביאר, ספר לי מה קורה פה."

ואני סיפרתי. סיפרתי לו הכל. מהשחקן לאיומים שלהם, השקרים. הכל.

שלושתם עמדו שם. אבל הם כבר לא כעסו. הם פחדו. פחד בהק בעיניים שלהם. לא היה לי אכפת.

איבדתי את אנאבל.

אנאבל.

ואז אבא שלי אמר את הדבר הכי נהדר שנאמר כל היום."אתם מפוטרים. כולכם."

והם נעלמו.

אבא שלי הסתכל עליי, באמת הסתכל עליי.

"אני כל כך מצטער," הוא לחש, "אני מצטער שלא הייתי שם בשבילך."

חייכתי, "זה בסדר אבא, אני חופשי."

הוא חיבק אותי. הוא לא חיבק אותי מאז ההלוויה של אמא.

"אבא," מלמלתי.

"כן, חביאר?"

המוסיקה שלי. המילים של אנאבל עולות במוחי.

אנאבל.

"הדיסק האנונימי שמצאת על השולחן שלך. זה היה שלי. כל זה שלי, המוסיקה האמיתית שלי."

ואז הוא חייך, חיוך גדול ואוהב ודואג וגאה.

"ידעתי שאתה לא עוד מישהו עם מוסיקה ממוחשבת ושירים לא ראויים."

הנהנתי, לחוץ.

"אני רוצה לשמוע עוד מהמוסיקה שלך חביאר. זאת אומנות אמיתית. זה מה שאני רציתי ויצרתי את חברת ההקלטות בשבילו. בשביל אומנות, בשביל מוסיקה. לא כסף, או תהילה אלא בשביל אומנות. כמו מה שאמא שלך עשתה."

חייכתי כשחשבתי על אמא שלי. היא הייתה הזמרת והמוזיקאית הכי טובה שאי פעם הכרתי.

בקרת נזקים. התחבאתי מהציבור במשך שבוע. בלי ראיונות, בלי הופעות, בלי לקדם את האלבום. והכי חשוב בלי רשתות חברתיות. אפילו לא ציוץ.

כלשהו.

התקשורת התנפלה על זה. הם הפכו את זה לחדשות השבוע. ראיתי טרנדים על זה בטוויטר.

#חביארהתפוצץ

התוכנית גם נדחתה. אז אני אקח את הבנות לדייטים שלהן בשבוע הבא. לא ראיתי אף אחת מהן, שום אנאבל במשך שבוע.

הייתי בסטודיו. הסטודיו המשפחתי הפרטי שלנו. הסטודיו של אמא, עם אבא, רק שנינו.

השמעתי לו עוד הרבה מהמוסיקה המקורית שלי והייתי די לחוץ לגבי זה. זה כמו לחשוף את הנשמה שלי ולהשאיר אותה ערומה וחשופה בשביל שמישהו ינתח אותה.

אבל הוא אהב אותה.

והעברנו את הזמן ויצרנו דברים חדשים. אנחנו יצרנו.

הוא ניגן על הגיטרה כמו שהוא היה עושה כשהייתי קטן, יוצר מנגינות ואני הצטרפתי על הפסנתר.

זה היה נחמד. אף פעם לא הייתי רואה את אבא קודם ואני חושב שזה היה בגלל שהוא התבייש מדי במה שלכאורה הפכתי להיות.

ברביעי שאלתי, "אבא, מה היית עושה עם הייתי עושה קעקוע?"

הוא חייך אלי חיוך קטן, "אל תאמר לי שאתה באמת עשית קעקוע של אקדח?!"

צחקתי, "לא עשיתי שום קעקוע אבל.."

הוא חשב על זה לפני שהנהן, "אני אבוא איתך."

ישבנו בסלון הקעקועים. הכי טוב בלוס אנג'לס. ישבתי על הכיסא והייתי קצת לחוץ. סתם, בצחוק, הייתי ממש מבוהל. שכחתי שזה יהיה כואב. עד עכשיו.

"אתה צריך שאני אחזיק את היד שלך?" אבא שלי הקניט אותי.

התסכלתי עליו במבט נוקב.

מרקוס, אומן הקעקועים הכין את העור שלי ושם את השבלונה של הקעקוע שרציתי.

"מוכן לזה?" הוא שאל.

הנהתי.

ואז התהליך התחיל. סיימתי מחזיק את הידיים של אבא שלי.

אני לא יודע כמה זמן זה לקח, לפחות שעה אם לא יותר, עד שהקעקוע היה גמור. העור שלי היה אדום וחסר תחושה אבל איכשהו זה הרגיש טוב.

מרקוס הושיט לי מראה.

ועל החזה שלי, קרוב ללב שלי היה מפתח סול משולב עם לב אנושי. תווים יצאו מהעורקים.

זה היה מושלם.

הודתי למרקוס מיליון פעמים כשהוא חבש את זה. הייתי מוכן ללכת כשאבא שלי החליט לעשות קעקוע. אבא שלי! מכל האנשים בעולם. אז חיכיתי והחזקתי את היד שלו עד שמרקוס סיים.

בתוך החלק העליון של הזרוע הימנית שלו היה השם של אמא שלי בכתב מסולסל עם לבבות קטנטנים ליד זה. בדיוק באותו מקום בזרוע השמאלית היה השם שלי באותו הכתב.

"מה אתה חושב?" אבא שלי שאל.

חייכתי אליו, נותן לו חיבוק גברי, מנסה לחפות על כל השנים האלה.

"אני אוהב את זה אבא, זה מושלם."

השבוע במאסר שלי כמעט נגמר ואני לעולם לא חשבתי שאני יכול להיות כל כך קרוב לאבא שלי. אבל אני כן, והרגשתי כל כך מרוצה ושמח. חוץ מדבר אחד.

אנאבל.

אני מתגעגע אליה. אני צריך אותה.

המחשבה על איך צעקתי עליה גורמת לי לתעב את עצמי. בלעדיה שוב דבר מכל זה היה קורה. אני עדיין הייתי בובה על חוטים ואבא שלי היה עדיין זר.

זה מגוחך עד כמה היא לקחה מהמחשבות שלי,

מהלב שלי.

כל מחשבה.

אנאבל.

אבא שלי כמובן שם לב שמשהו לא בסדר כשהוא ניגש אלי.

"על מה אתה חושב חביאר, בחורה?" הוא הקניט אותי אבל לא הקניט אותי באותו הזמן. הסתכלתי עליו, רק הסתכלתי עליו והוא ידע שהוא צודק.

הוא חייך, "אחת מהבנות האלה שבתה את הלב שלך חביאר?"

אם הייתי בת הייתי מסמיק. למרות שהפנים שלי התחממו.

"אתה נראה מודאג מזה. משהו קרה?" אבא שלי שאל.

נאנחתי. אני חושב שאבא שלי הוא פסיכולוג סודי שיכול לפלוש ולנתח את המוח והרגשות של אחרים. או אולי הוא קורא מחשבות.

"עשיתי טעות אבא. אמרתי כמה דברים; היא שונאת אותי עכשיו."

היא חייבת לשנוא אותי.

אבא טפח לי הכתף בעידוד.

"כולנו עושים טעויות. היא צריכה להיות חכמה מספיק בשביל להבין את זה. אל תיתן לה ללכת חביאר."

עמוק בפנים ידעתי שאני לא אהיה לגמרי מרוצה מהחיים שלי אלא אם אנאבל קנדי תהיה בהם.

"אם זה נועד להיות זה יהיה."