אובססיה עם נסיכות. או אולי לא נסיכות עצמן אלא מלוכה, היררכיה, הסולם החברתי. איך מישהו פשוט נולד בשושלת מסויימת ויש לו סמכות על אומה שלמה. או למישהו יכולה להיות השפעה כל כך גדולה על הסביבה, כמו חביאר, בלי שהוא בכלל יבין את זה.

אבל היום, הוא יום הנסיכות, היום שכולנו נזכה להרגיש כמו נסיכות. בשמלות נשפים גדולות, שיער ואיפור מושלמים, אבל גם נצטרך להתנהג כמו נסיכה. עם נימוסים והליכות מושלמים.

היום אתגר הנימוסים.

התעוררתי בערך בתשע, מנסה להשיג כמה שיותר שינת יופי שאני יכולה, והצלחתי להגיע לסוף ארוחת הבוקר. חלק מהבנות היו כבר מוכנות לארוחת הערב הלילה, שאליה אנחנו צריכות להיות מוכנות בחמש אחרי הצהריים בגלל שהלימוזינה מגיעה בוחצי לקחת אותנו למסעדת שישה כוכבים בקליפורניה.

ג'ו מצאה אותי אוכלת בייקון וביצה ומשכה אותי למעלית למעלה לחדר שלי.

היא הושיבה אותי והתחילה לעבוד. בזמן שהיא סידרה לי את השיער ואיפרה אותי, מה שלקח שעות, צפיתי בבני הנפילים: עיר של עצמות בלפטופ שלי.

השיער שלי נקלע לצמה עדינה ונקשר בגומייה בתחתית. קצוות רופפים של שיער מתולתל מסגרו את פניי וראיתי את ג'ונו שמה פרחים ותכשיטים בגומייה. היא איפרה אותי בזהירות, גורמת לעיניים הכחולות שלי לבלוט. היא שמה לי ליפסטיק אדמדם - סגלגל אחרי שמסגרה את שפתיי בעיפרון לשפתיים. כשהסתכלתי במראה כשהיא סיימה כמעט לא זיהיתי את הילדה. נראיתי כל כך מסתורית, כל כך יפה.

היא מחאה כפיים, גאה בעבודה שלה, וחייכה אליי, "ועכשיו לשמלה."

היא הוציאה תיק שמלות שחור שהסתיר את מה שאני הולכת ללבוש. ג'ו חייכה אליי ואמרה, "אסור לך לראות אתה עד שתלבשי אותה. תסתובבי ותעצמי את העיניים שלך."

העוזרת שלה עזרה לה להפשיט אותי כך שהייתי רק בהלבשה תחתונה ואז הרגשתי את שמלת המשי על גופי, מחבקת גופי בחזה ובמותניים לפני שנפה בגלים אלגנטיים מסביב. הידיים שלי נמשכו לתוך שרוולים קצרים ואני הרגשתי את ג'ו מכפתרת את השמלה מתחתית עמוד השדרה שלי ואז קושרת רצועה מסביב למותניי. לבסוף היא אמרה לי שאני יכולה לפתוח את העיניים שלי.

מצמצתי קצת, ראיתי את ג'ו מסתכלת עליי בגאווה עם דמעות בעינייה, "את נראית נהדר!" היא צחקה. לפני שיכולתי להסתובב היא הושיטה לי זוג נעליי עקב מוזהבות עם רצועות מסביב לקרסול. נעלתי אותן והסתובבתי בשביל להסתכל במראה, לא יכולתי להאמין למראה עיניי.

השמלה הייתה בצבע סגול לילך שהבליטה את העיניים שלי. לחצי העליון של השמלה היתה רקמה זהובה מפורטת לפרטים עם פרחים וגפנים ומקושטת עם מעט נצנצים. במותניים שלי רצועת משי סגולה נקשרה, עם מעט גוון זהב שהתאים אותה לשאר הזמלה. והחצאית פשוט נפלה למטה לרצפה, עם מעט אבקה זהובה ומנצנצת על בד הלילך.

סופסוף הרגשתי כמו נסיכה.

חיבקתי את ג'ו בזהירות, והודיתי לה מיליון פעמים. העוזרת שלה צילמה כמה תמונות שלנו שאני אוכל לפרסם אחר כך באינסטגרם. כשהגיע הזמן לעזוב ג'ו הלכה איתי למעלית, רק בשביל לוודא שאני לא אפול על הפנים שלי בגלל העקבים.

בדיוק שהדלתות עמדו להיסגר נכנסתי ומצאתי את רוז בפנים נראית מדהים. החליקו לה את השיער ואז תלתלו אותו שוב לגלים עדינים, העיניים שלה היו מיסתוריות והשפתיים שלה היו מרוחות בליפסטיק כהה שהתאים לצבע השמלה שלה.

השמלה שלה הייתה צמודה, עם שרוולים ומחשוף גבוה, והיא חיבקה את גופה עד שהפכה לרופפת בירכיים. ועם עקבים שחורים היא נראתה מושלם.

מצחקקות הלכנו למטה למבואה שם עוד עשר בנות חיכו. ראיתי את לינדזי בשמלה ורודה בוהקת שמגיעה עד לרצפה עם פאייטים בצבע כסף בחצי העליון של השמלה. היא נראתה די צנוע, יחסית למה שהיא לובשת בדרך כלל, אבל זה היה עדיין 'רועש' ו'לינדזי'.

כשכולנו היינו מוכנות ללכת הלימוזינה הענקית באה ואספה ואותנו. ניסינו לעלות כמה שיותר בחן עם המצלמות שמסביבינו מה שהיה די קשה, במיוחד עם קבוצה של בנות תחרותיות, אבל לבסוף הצלחנו לעלות כולנו ונסענו דרך הרחובות העמוסים של קליפורניה.

הלימוזינה הארוכה עצרה מחוץ למסעדה ודרך החלון יכולתי לראות שטיח אדום, פפארצי ומעריצים צורחים.

ואוו אף פעם לא חשבתי שזה יהיה כל כך גדול. זה לגמרי מטורף.

לפני שיכולנו לצאת מהלימוזינה, אליוט התחיל לדבר דרך רדיו למכונית, "טוב בנות, אני רוצה שכל ילדה תצא מהרכב בחן. תחייכו לפפארצי, תנופפו למעריצים, תשמחו את כולם. מלווה יפגוש אותכן בדלת ויוביל אותכן למקום שלכן. חביאר יצטרף אחרי שכולן ישבו במקומות שלהן."

אחת אחרי השנייה, כל ילדה יצאה מהלימוזינה עם העזרה של הנהג. אני הייתי אחת לפני אחרונה, לפני רוז. הנהג אחז בידי כשיצאתי מהמכונית, וליווה אותי בזמן שאני הייתי עיוורת זמנית מהבזקי האורות מהמצלמות. הרגשתי כאילו אני כבר חיה את החלום שלי. ללכת על שטיח אדום בטקס פרסים בשביל לקבל פרס על המוסיקה שלי. זה חלק מהחלום שלי.

מחייכת ומנופפת הלכתי על השטיח האדום לפני שמלצר שנראה קצת יותר מבוגר ממני פגש אותי באמצע הדרך והוביל אותי לתוך המסעדה, De Bello Vino Restaurante, אחת המסעדות הכי יקרות בקליפורניה. משלמים בשביל לנשום את האוויר בפנים.

המלצר החמוד הוביל אותי לכיסא שלי, ואפילו משך אותו אחורה בשבילי ועזר לי לשבת. המסעדה מבפנים נראתה מדהים, בגלל שהבניין היה פעם מצפה כוכבים. התקרה היתה כיפת זכוכית שאיפשרה לאנשים לראות את הירח והכוכבים מנצנצים בשמיים. היא הייתה מוארת בנרות, עם נרות תלויים מנברשות שתלויות מהתקרה. השטיח היה אדום והקירות היו בצבע סגול מלכותי ומוסגרו בקישוטים מוזהבים. כלי השולחן היו מפורצלין והסכו"ם היה מכסף. זרי ורדים בצנצנות קריסטל סודרו במרכז השולחן. זה מיועד למלוכה ולרומנטיקה.

רוז נכנסה והתיישבה לידי בזמן שסידרו את המצלמות. היו שני מושבים ריקים ושניהם בראש השולחן, הם היו שמורים לחביאר, הוא היה עם חצי מהבנות בחלק אחד של הערב ואז עם החצי השני של בנות בחצי השני של הערב, כשהמצלמות מצלמות כל תנועה, מקליטות כל מילה.

מעט אחר כך, אליוט סופסוף הביא את חביאר שהיה לבוש בסקיני ג'ינס שחורים, חולצה מכופתרת לבנה עם שרוולים מקופלים למרפקים שלו, נעלי עור שחורות ועניבה שחורה שנתלתה רפויה מסביב לצווארו.

העיניים שלו עברו בין כל הבנות עד שהוא תפס את עיני, ונתן לי חיוך עדין.

אליוט הוביל את חביאר לקצה השני של השולחן, לכיסא ליד לינדזי. עד מהרה המלצרים באו וכולנו הזמנו מנות פתיחה. טליה, שלמדה איטלקית בבית ספר עזרה לתרגם את התפריט בשבילי. בזמן שחביאר היה בצד השני, כולנו צחקנו ודיברנו ונהינו. טליה ניסתה ללמד את רוז לדבר איטלקית אבל היא נכשלה כישלון חרוץ.

למען האמת, אני חושבת שיש דרך מיוחדת לאכול, במיוחד במסעדה כזאת, עם כל סוגי הסכו"ם שליד הצלחת והכוס שלי אבל אני לא חושבת שעשיתי את זה נכון. עם המבטים הרצחניים שקיבלתי מלינדזי ואליוט, אני לא חושבת שעשיתי את זה אבל הארוחה הייתה טובה מדי בשביל שיהיה לי אפילו אכפת.

היינו בדיוק באמצע המנה העיקרית שלנו, אני הזמנתי לזניה והיא הייתה הדבר הכי טעים שאי פעם אכלתי, כשחביאר עבר לקצה שולחן שלידינו.

זה היה קצת מביך בהתחלה, אבל בקרוב רוז שברה את השתיקה וכולנו דיברנו ביחד, למרות שאני נשארתי די שקטה ופשוט הסתכלתי על כולם. בהשוואה לבאד בוי המיסתורי, חביאר פה היה חסר דאגות, פתוח ואחד מהבחורים האלה בבית ספר שכולם אוהבים. הבחור הנחמד והמצחיק והטיפה שוויצר, רק בצחוק. אבל אני לא באמת יכולה לדעת, כי שברגע שמנסים להתאים את חביאר לסריאוטיפ הוא שובר אותו לגמרי ומוכיח שזה לא נכון.

"אז מה איתך אנאבל, מי הלהקות האהובות עליך?" חביאר שאל, מנסה להכניס אותי לשיחה.

"אה, אני אוהבת את The 1975, Ben Howard, London Grammar, כל מיני." הוא יודע את זה, הוא יודע כמה אני אוהבת לדבר על מוזיקה, נשארנו למעלה הרבה לילות בחדר המוסיקה ודיברנו על מוסיקה. זאת הייתה האהבה של שנינו.

התנתקתי מהשיחה. התחלתי לחשוב אם אבא של חביאר מצא כבר את הדיסק. תהיתי איך חביאר יגיב.

אבל מחשבותיי חזרו לשיחה כשמישהו הזכיר להזמין קינוח. הזמנתי בראוניס שוקולד עם רוטב שוקולד וגלידה, הייתי טיפה בהיפר בגלל זה. כאילו מי לא אוהב שוקולד?! טוב, אני יודעת שיש אנשים שלא אוהבים אבל בחייכם.

כשכולם סיימו לאכול, מוזיקה התחילה להתנגן, קצבית יותר מהמוזיקה הקלאסית ברקע. אליוט נעמד ואמר בקול שמח ומזוייף, "תודה לכולם על הערב, אני חושב שאחרי שאכלנו את כל האוכל המדהים הזה זה הזמן לרקוד."

לאט לאט בנות קמו והלכו לרחבת הריקודים אחת עם השנייה. רוז גררה את טליה ואותי לרחבה ולהקת הג'אז התחילה לנגן גרסת ג'אז של What Makes You Beautiful.

זה היה די מצחיק לראות קבוצת מבוגרים בגיל הביניים עם שיער קש כהה, שפמים כמו של היטלר ועיניים קטנות מזיזים את העגן שלהם ושרים לבנות כמה יפות הן.

אההה, כוחה של המוזיקה.

רובינו נהינו, ניסינו איכשהו לרקוד למוזיקת ג'אז - פופ במסעדה מפוארת בלי לשבור שום דבר. זה היה ריקוד די עלוב למען האמת, במיוחד תחת העין של אליוט, פלוס המצלמות שצילמו כדי שכל העולם יראה, וכמובן גם חביאר עצמו.

רוז מצאה תא צילום בפינת המסעדה, כמו האחד שרואים אנשים מצטלמים בו בטקסי פרסים אחרי מסיבות. או כמו האחד ואן דיירקשן השתמשו באפטר פארטי של הבכורה של הסרט שלהם.

עקבנו אחרי רוז לתא והצטלמנו בו מלא, שלושתינו ביחד, בזמן ששאר הבנות הבינו מה אנחנו עושות והצטרפו אלינו. איכשהו הצלחנו להידחס עשר בנות שם. אבל תנו לי לספר לכם, שכולנו היינו בחיק ובגב אחת של השנייה והיה שם הרבה מגע. ואני לא אוהבת את זה.

אבל זה היה בסדר בגלל שזה הרגיש כאילו אנחנו מתחברות בינינו בכך שישבנו בפנים אחת של השנייה. חלק מהבנות הצטלמו עם חביאר לבד ולפני ששמתי לב דחפו אותי פנימה ואני התיישבתי לידו. הוא חייך אליי כשדחפו אותי פנימה ואני כמעט נפלתי עליו. היא היה צריך ממש לתפוס אותי בשביל שזה לא יקרה. טוב זה נשמע מוזר.

"היי," הוא חייך וצחק מעט.

"שתוק," מלמלתי, הוא גיחך כשהתיישבתי, כמו שצריך, לידו. בקרוב הצטלמנו, התמונות האלה שמקבלים ארבע בריבוע.

הוא לחץ על הכפתור והוא ממש התרגש, כמו ילד קטן.

"מהר, מהר! פרצופים מצחיקים!" שנינו הוצאנו את הלשון למצלמה והיא צילמה!

"דאק פייס!" שנינו צחקנו כל כך חזק שהמצלמה צילמה עוד תמונה בלי שהספקנו לעשות כלום. הוא הסתכל עליי משועשע. הסתכלתי חזרה אליו, עדיין צוחקת קצת לפני שהפלאש של המצלמה הבזיק שוב.

המכונה הוציאה שני עותקים של ארבעת התמונות שלנו. הוא הביא לי אחד מהם כשגררו אותי החוצה ועוד ילדה נכנסה.

הסתכלתי על התמונות שלנו ולא יכולתי להאמין כמה שמחים נראינו. התמונהה האהובה עלי היא האחרונה שלנו הסתכלנו אחד על השני עם הערצה בעיניים שלנו. הכנסתי את התמונות לתיק הקטן שלי בשביל שאף אחת לא תנסה לראות את התמונות. חלקינו חזרו לרחבת הריקודים וחלק נשארו והצטלמו. אני די בטוחה ששברנו את תא הצילום עד לסוף הלילה.

הלימוזינה הגיעה חזרה לארמון בערך ב 1:30 לפנות בוקר. בנות היו שרועות בלימוזינה ישנות, על הרצפה בשמלות המפוארות שלנו או בכיסאות העור. הנהג העיר אותנו בגסות בכך שצפר.

אליוט פתח את הדלת ואמר לנו לצאת מהרכב.

"תתעוררו, תתעוררו, תתעררו ולכו למיטות!" הוא צעק.

רוטנות, יצאנו מהלימוזינות, די מגושמות, ונכנסנו לארמון. כשנכנסתי לחדר שלי ג'ו הייתה שם ונראתה די עייפה אבל היא שאלה אותי איך היה. היא עזרה לי לפשוט את השמלה והורידה את האיפור שלי ועזרה לי לפזר את השיער.

לבשתי חולצה של הביטלס שגדולה עלי בכמה מידות וטיפסתי למיטה כשג'ו אמרה לילה טוב.