שני ימי החופש שנשארו לי עברו במהירות. עכשיו אני בנמל התעופה בפורטלנד, מוכנה לטוס לקליפורניה. זו הפעם הראשונה שאני עוזבת את מיין, עיר הולדתי, ואני התרגשתי מכך. לא יכולתי לחכות לעזוב ולראות מקום חדש, אפילו שאני מפקפקת שיהיה לי זמן לראות את העיר. המשפחה שלי; דודה רוז, ג'וש וסופי באו לפה בשביל להיפרד. כבר נפרדתי מג'וש ומדודה רוז, אבל סופי מנעה אותי מלזוז בזרועותיה החזקות בצורה מפתיעה בשביל ילדה בת שלוש עשרה.

"אני הולכת להתגעגע אליך, אנני."

חייכתי אליה חזרה, "גם אני הולכת להתגעגע אליך, אבל אני אחזור בקרוב מתוקה. הם בטח לא יאהבו אותי וישלחו אותי ישר חזרה הביתה."

היא נתנה לי מבט, "לא, את תישארי, את חייבת להישאר ואת חייבת להתחתן עם חביאר מת'יוס."

גיחכתי, "אני לא חושבת שזה יקרה מתוקה, אבל אני מניחה שאני אנסה."

היא הסתכלה עליי במבט הכלבלב המפורסם שלה, "מבטיחה?"

נאנחתי, מתחרטת בשנייה שאמרתי "אני מבטיחה."

אחרי זה, הם נתנו לי ללכת, ואני עליתי על המטוס עם התיק הקטן שלי בו היה האייפוד שלי, הקינדל שלי , והשוקולד שלי.

אחרי שלוש שעות טיסה אני נרדמתי בזמן ששמעתי את Resolution של Matt Corby   וקראתי את הספר 'ערי נייר' של ג'ון גרין.

הרגשתי מישהו מנענע את כתפי בעדינות, הסתכלתי למעלה, וראיתי את אחת הדיילות.

"הגענו ללוס אנג'לס," היא אמרה במבטא אמריקאי כבד.

עיניי נפקחו לאט, וראיתי במעומעם את שדה התעופה. יצאתי מהמטוס, ואחרי שלקחתי את התיקים שלי, הלכתי לחלק המרכזי של שדה התעופה. מתוך כעשרים אנשים שהחזיקו שלטים, היו שלושה אנשים שנראו כמו סוכנים של האפ בי איי (FBI). אחד מהם החזיק שלט עם השם שלי עליו. בלעתי את רוקי והלכתי לכיוונו.

כשהגעתי אליו הוא הסתכל עליי ושאל, "אנאבל קנדי?"

"בכבודי ובעצמי,"

אני חושבת שהוא גלגל עיניים מהתשובה שלי, אבל לא יכולתי לראות בגלל שהוא הרכיב משקפי שמש.

"אנחנו רק צריכים לחכות עוד רגע עלמתי לשתי הבנות האחרות שהיו בטיסה שלך."

נאנחתי, אבל עמדתי לידו וחיכיתי בסבלנות.

חמש דקות חלפו לפני שראיתי ילדה בלונדינית עושה סצנה. היא לבשה נעלי עקב ורודות עם חצאית מיני ורודה וגופייה לבנה. שיערה הבלונדיני - לבן היה חלק ופזור. בסך הכל היא מהממת, מעבר לכך שפניה היו מכוסים באיפור והיא נראתה כמו שילוב של רג'ינה ג'ורג ופריס הילטון.

"אני לינדזי נורמן," היא אמרה בקול סנובי.

נאנחתי, 'זה מה שאני אהיה חייבת להתמודד איתו', חשבתי.

ראיתי את האנשי אפ בי איי מסתכלים אחד על השני לפני שאחד מהם נענע בראשו. חייכתי לעצמי וידעתי מה הם חושבים.

אחרי כמה דקות, שבהם הקשבתי ללינדזי מתלוננת שוב ושוב על מה לוקח לילדה השלישית כל כך הרבה זמן, ראיתי ילדה אפרו-אמריקאית יפהפיה שהלכה לכיווננו. עיניה היו מלאות בשעשוע והיא הייתה מלאה בהומור. ידעתי שהיא הולכת להיות ילדה נחמדה מיד.

כשהיא הגיעה אלינו היא אמרה, "אני מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן. מצאו סמים על מי שעמד מלפני והמשטרה לא נתנה לי לעבור." היא העבירה את ידה בשיערה המתולתל והכהה.

אחד מאנשי האפ בי איי גיחך, "זה בסדר העלמה קארטר. אנחנו לא ממהרים."

ידעתי שהוא אומר את זה רק בשביל לעצבן את לינדזי.

הילדה היפה הסתובבה אליי וחייכה, "היי, אני רוז."

לא יכולתי לעצור את עצמי מלחייך חזרה, "אני אנאבל, אנני לרוב האנשים,"  אמרתי.

היא המשיכה לחייך והסתכלה עליי. הבנתי שהיא לא הציגה את עצמה ללינדזי בכוונה. לינדזי הרימה גבה לפני שהושיטה את ידה, "אני לינדזי נורמן, הבת של וולטר נורמן, מנכ"ל הקניון של אמריקה, ממינסוטה."

רוז לחצה את ידה, אבל ברגע שלינדזי הסתובבה היא גלגלה את עינייה, מה שגרם לי לצחוק.

סופסוף הובילו אותנו החוצה ללימוזינה שהסיעה אותנו לארמון, שבו תתקיים התוכנית.

נסענו בערך שעה עד שהמכונית עצרה מול שער בגובה חמישה מטרים. הנהג הכניס איזשהי סיסמה והשער נפתח אוטומטית. נסענו במורד הדרך הארוכה, שהזכירה לי את ארמון האזמרגד מארץ עוץ.

עצרנו מחוץ לדלת כפולה ענקית. בדיוק מולה, עמדו משהו כמו 90 נערות מסודרות בשורה ומוכנות להיכנס. התוכנית הייתה שכל אחת בתורה תלך במורד הדרך אל הדלתות שיפתחו, ושם חביאר יחכה. כל אחת הייתה צריכה ללחוץ את היד שלו ולומר את השם שלה ומשהו על עצמה.

כשיצאנו מהמכונית ראיתי צוות צילום וסטיילסטים בצד אחד. היו שם בנות שצרחו וחלק אפילו בכו.

אנשי האפ בי איי שלא באמת היו מהאפ בי איי, הובילו אותנו לשולחן הרישום. לינדזי נדחפה קדימה ונרשמה במהירות, ואחריה אני הלכתי וקיבלתי את המספר שלי מעוד גברת מכוסה באיפור. היא הסתכלה על הלבוש שלי במבט נוקב והרימה גבה. הבנתי שלבשתי סקיני ג'ינס פשוט בצבע תכלת, חולצה שחורה עם הדפס של גיטרה מקדימה ושרוולים מופשלים ואולסטאר לבנות. הבנתי שהייתי הבת היחידה שלבשה ג'ינס. אפילו רוז לבשה טייץ שחור ונעלי בובה. משכתי בכתפיי, לא באמת אכפת לי איך אני נראית. היא גלגלה את עינייה והושיטה לי את המספר שהיה אמור להיות דבוק עליי איפשהו. אני הייתי מספר 98 ורוז הייתה 99.

העמידו אותנו בשורה, ובזמן שהבנות הראשונות עשו את ההליכה שלהן וכל זה, בת מספר 100 הופיעה. לבסוף, אחרי שעמדנו בשמש היוקדת במשך שלוש שעות, זה היה תורי. דבר ראשון, הייתי עייפה. הייתי מותשת מהטיסה והיה לי ג'ט לג. דבר שני, היה לי נמאס מכל הפעמים שאליוט, הבמאי, היה צריך לקטוע מישהי באמצע ולומר לה לעשות את הכניסה שוב, והוא צעק על כולן. ובנוסף להכל, פשוט לא רציתי להיות פה, אז תחברו את כל שלושת הדברים האלה ותוכלו להבין שהייתי עצבנית.

כשאליוט קרא את המספר שלי הוא אמר, מנומס כתמיד, "תזיזי את התחת שלך תשעים - ושמונה!" הסתכלתי עליו במבט רצחני לפני שהוא צעק עליי, "את נראית כמו בתולה ממנזר משנות השבעים! תמשיכי ללכת ולחייך."

הוא צוחק עליי! רק בגלל שהייתי היחידה שלבשה ג'ינס ואולסטאר בזמן שאחרות לבשו שמלות וחצאיות חושפניות מדי, לא נותן לו שום זכות לומר את זה. טוב לא כל הבנות, אבל רובן. רשימת הציוד לא אמרה בבירור בגדים צנועים?!

עם החיוך הכי מזוייף שהיה מרוח על פניי, הלכתי במורד הדרך המטופשת שהייתה מוקפת בשני הצדדים בלוונדר מטופש, וכשהגעתי לדלת הכפולה המטופשת שנפתחה אוטומטית עצרתי פתאום כשראיתי את הבחור הכי מושך שאי פעם ראיתי.

היה לו שיער חום שהיה מבולגן. עיניו הירוקות הבהירות היו מלאות ברגשות שונים. עצבנות, שיעשוע, עייפות...עורו השזוף היה הוכחה לימים הרבים שהיה בים, ושריריו נראו בבירור דרך חולצת הווי הלבנה שלו. לעזאזל, הוא נראה יותר טוב משחשבתי.

"קאט!" הקול של הבמאי המעצבן עצר את מחשבותיי, "את אמורה לדבר, תשעים - ושמונה! שוב פעם!"

החמצתי את פניי והלכתי חזרה למקום שלי. כשאליוט צעק אקשן הלכתי במורד הדרך שוב, מתעלמת מהמצלמות, וכשהדלת הכפולה נפתחה בפעם השנייה הושטתי את ידי, ולפני שחביאר יוכל לומר משהו אמרתי בקול ממש מעצבן, "היי, השם שלי הוא אנאבל קנדי. אני לא רוצה להיות פה בכלל ואני מציעה שאני אחת מהבנות הראשונות שתשלח הביתה."

עקפתי אותו והשארתי אותו מבולבל, אך משועשע.

איש אפ בי איי מצא אותי מנסה למצוא את הדרך שלי במבוך הידוע גם כמסדרונות. מסתבר שעד עשרים וחמש הבנות האחרונות שישארו, כולנו נגור בחוץ ב "חצר האחורית", בקראוונים משותפים עם עוד ארבע בנות אחרות לפני שנוכל לעבור לארמון.

הוא הוביל אותי לקראוון הגדול שלי ואני זיהיתי מיד את לינדזי ורוז. כשהגעתי רוז משכה אותי לחיבוק, "תודה לאל שאת איתי!" גיחכתי וחיבקתי אותה בחזרה.

היא הובילה אותי לקראוון ואני הסתכלתי מסביב. היו בו שתי מיטות קומותיים זו מול זו וסט ארונות ביניהן. היו בסך הכל עשרה ארונות ועל כל שניים מהם היה אחד מהמספרים שלנו. בצד השני היה חדר שאני מניחה שהוא המקלחת והשירותים. לידו הייתה ספה גדולה ובצד השני מיטה יחידה שלינדזי שכבה עליה.

רוז הציגה אותי לשלוש בנות אחרות; אליס, שרה וטליה. שרה, יכולתי לומר, היא מרושעת. היא כבר התחברה עם לינדזי וידעתי שהם יסתדרו עם הדרכים הסדיסטיות שלהן; ידברו על פראדה ועל מה לא. לשמחתי היא הייתה מהקראוון לידנו ולא משלנו. אליס הייתה קצת מוזרה ואמרה את מחשבותיה בקול, מה שיכול להיות ממש מעצבן, בעוד טליה הייתה ההפך הגמור, והייתה ממש ביישנית. אהבתי אותה מיד, אפילו שהיא לא אמרה שום דבר, כי היא גלגלה את עינייה על לינדזי ושרה.

הייתי על המיטה העליונה בצד אחד, ורוז הייתה בצד השני. הכנסתי את המזוודה המלאה שלי לתוך הארונות שלי במקום לפרוק אותה. אני אעזוב ממש בקרוב בכל מקרה, בגלל הדרך שבה הצגתי את עצמי לחביאר.

**

קראו לנו לארוחת בוקר בקפיטריה, בקומת הקרקע של הארמון. הבחנתי בדי הרבה מבטים מלוכלכים מבנות, למעשה היחידות שלא היו עוינות כלפיי היו רוז וטליה.

אחר כך אליוט דרש מאיתנו ללכת לחדר הועידה (המכונה גם הסלון) בשביל התחקיר. היום ומחר יהיו לנו את הראיונות של שתי הדקות עם חביאר בשביל סופסוף לפגוש אותו. בגלל שאני מספר 98 אני אהיה מחר. כשכולם עזבו אליוט קרא, "98, אני אשמח להחליף איתך מילה."

לבי קפץ, בתקווה שיעיפו אותי מהתוכנית. כשהגעתי הוא נתן לי חיוך מפחיד, לא נחוץ, מוזנח, אבל עדיין חיוך.

"איך הכוכבת הקטנה שלי?" הוא שאל.

"מה?"

אליוט הרים גבה, "הו בבקשה, כאילו שתעלול הפרסום הזה אתמול לא היה מתוכנן."

הסתכלתי עליו מבולבלת, "איזה תעלול פרסום?"

הוא כיווץ את עיניו, "ההכירות שלך עם מר מת'יוס. זה לא היה מתוכנן?"

נענעתי את ראשי, "לא, אני מצטערת אבל אני בכנות לא רוצה להיות בתוכנית ואני אמרתי את זה מתוך כעס."

עכשיו עיניו של אליוט התמלאו בכעס, "את לא רוצה להיות בתוכנית, בתוכנית שלי! אלפי בנות יהרגו בשביל המקום שלך ועכשיו את בכותרות בכל המדינה בגלל מה שעשית אתמול. מישהו שמגיע לו להיות בכותרות היה צריך להיות שם, אבל לא, גב' אני-מגניבה-מדיי-בשביל-הטלויזיה עכשיו בכותרות בכל המדינה!!" הוא דיבר בטירוף, כעס ברור בקולו, בזמן שאני עמדתי שם בשוק.

אני בכותרות?

אולי זה מסביר את המבטים הרצחניים מהבנות בארוחת בוקר.

כשהלכתי חזרה לקראוון רוז ראתה את המבט המבולבל שלי. היא החזיקה את העיתון של היום בבוקר ומקדימה הייתה תמונה שלי ושל חביאר מההיכרות אתמול. הפסקה שלמטה אמרה,

מסתבר שלא כולם שמחים לפגוש את הנער שובר הלבבות, חביאר מת'יוס. אתמול בהשקה של תוכנית הטלויזיה החדשה, The Search For Cinderella, קיבלנו הצצה מהבנות בתוכנית ואחרי אותה היכרות שוב ושוב, אחת התבלטה בבירור.

מתחרה, אנאבל קנדי, גנבה את אור הזרקורים עם ההיכרות המרעישה שלה עם חביאר מת'יוס. קנדי בירכה את מת'יוס לשלום עצבנית והצהירה שהיא לא רצתה להשתתף בתוכנית ושתעדיף שיעיפו אותה הביתה ראשונה בהדחות הקרובות בהן יסולקו חצי מהבנות. מה חביאר יבחר לעשות? האם זה היה רק תעלול פרסומי?

"את צוחקת עליי?" צעקתי על רוז. היא משכה בכתפיה, לא מופתעת מההתפרצות שלי ואז צחקה, "זה די מצחיק בעצם. את לא רוצה שיבחינו בך ואיכשהו את מגיעה לכותרות!"

הזעפתי את פניי, "אף פעם לא רציתי להיות פה! למי אכפת מי הדייט שלו. הוא צריך להיות גבר מספיק בשביל לבחור מישהי בלי התוכנית. כל מה שהוא רוצה זה יותר תהילה ופרסום בשביל המוזיקה הכבר מחורבנת שלו!"

"תרגעי אחותי," רוז אמרה, "אליוט כבר שונא אותך ואני בטוחה שהוא ישפיע על הבחירה של חביאר איכשהו."

הסתכלתי על רוז, "את רצית להיות בתוכנית?"

רוז משכה בכתפיה, "לא ממש, לא אכפת לי אם אני אזכה או לא. אני רוצה להיות שחקנית או רקדנית וכשהמנהל שלי שאל אותי לקחתי את ההזדמנות. זאת יכולה להיות הפריצה הגדולה שלי. טוב, לא ממש בגלל שאנחנו לא משחקות פה, אבל לפחות אני מקבלת את השם שלי."

"אולי," אמרתי. אני עדיין עצבנית מהעיתון ואליוט וחביאר ועל רוב הבנות פה.

"אנני, פשוט תהני מזה בזמן שזה נמשך. זה לא כאילו שכל יום את בתוכנית טלויזיה. תחשבי על כל הדברים שאת יכולה לעשות," רוז, התמיד כל כך חכמה, אמרה.