רוז, טליה ואני דילגנו על ארוחת בוקר, והלכנו לעיר למצוא משהו לאכול. הזמנו פנקייקים והתיישבנו בספסל ליד חלון שמשקיף לחוף שמעבר לפינת הרחוב. צחקנו, שמחות לצאת החוצה. כשהפנקייקים שלנו הגיעו, אכלנו אותן בתיאבון, גוועות ברעב מההליכה הארוכה מהארמון.

טליה ורוז השתגעו, אם זה מהסוכר בסירופ או לא, הן היו מטורפות.

הלכנו לחוף, כפות הרגליים שלנו בחול. השמש היתה מרעננת ומצב הרוח שלי השתפר. לבשתי שמלה קיצית פרחונית, הייתי יחפה והחזקתי את הסנדלים שלי. הרגשתי הרבה יותר חסרת דאגות וחופשייה מהימים האחרונים. רצנו בגלים, מתיזות אחת על השניה בזמן שצחקנו. סיימנו ספוגות במים.

טליה צילמה אותנו, השיער שלנו מבולגן ממי המלח, הבגדים שלנו חצי רטובים, והעור שלנו מלא בחול. היא פירסמה אותה באינסטגרם, מתייגת תחת הכותרת #letsgotothebeachbeachletsgetaway.

כשחזרנו לארמון, חלק מהמעריצים של התוכנית עצרו אותנו בדרך בשביל להצלם איתנו ובשביל חתימות.

ילדה אחת אפילו בכתה, לא יכולתי להאמין לזה. כשהתחלנו ללכת שוב, מעריצה, שנראתה בערך בת שמונה עשרה, אמרה לכולנו, "אני אוהבת את חביאר ואנחנו אפילו לא מכירים אישית, אבל מישהי בתוכנית משנה אותו לטובה. הוא לא גרוע כמו שהוא היה יותר." רוז הסתכלה עלי וחייכה אלי לפני שאמרה לילדה תודה.

ברגע שנכנסנו דרך הדלתות הגדולות הסטייליסטייות שלנו אחזו בנו, "אנני, את מאחרת," ג'ו אמרה. התנצלתי, והתיישבתי בעוד שנזכרתי שהיום יודיעו מה יהיה האתגר הבא. אני לבשתי שמלה שחורה פשוטה עם שרוולים, והיא נגמרה מעל הברכיים שלי. נעלתי נעלי עקב שחורות עם רצועות בקרסוליים וג'ו החליקה את השיער שלי והפרידה אותו באמצע, האיפור היה פשוט וטבעי, למרות שהוא לא הרגיש ככה, חוץ מליפסטיק כהה שהדגיש את שפתיי.

כשסיימנו הלכנו לסלון שם יודיעו על האתגר. צנחתי לתוך ספה בזמן שהצוות סידר את האורות והמצלמות. חביאר הגיע קצת מוקדם יותר ודיבר עם ג'ונו לפני שאחד המנהלים שלו גרר אותו הצידה, מוודא שהוא לא מדבר עם אף אחת.

שמעתי נביחה של כלב וכשהרמתי את מבטי ראיתי את ג'ונו נותן לי מבט מזהיר. בקרוב לברדור קטן רץ לכיווני ומתעלמת מג'ונו, התכופפתי לרצפה וחיבקתי אותו.

"היי קוקו," אמרתי, והוא ריחרח את הצוואר שלי, ואני הייתי אסירת תודה שהוא לא מלקק אותי או שג'ו הייתי משתגעת בגלל האיפור שלי.

לפני שמשהו יכל לקרות קול חזק ונמוך צעק, "מה הכלב הזה עושה בסט?!"

הרמתי את מבטי וראיתי זוג עיניים כועסות שהיו שייכות לאחד והיחיד אליוט. כמעט שכחתי ממנו ומצב הרוח המשוגע שלו.

נאנחתי, נעמדתי והחזקתי את קוקו מהקולר שלו והבאתי אותו למאחורי הסט בשביל להביא אותו לג'ונו. יכולתי להרגיש את המבט של אליוט שורף את הגב שלי ואת החיוך של לינדזי כשהבאתי לג'ונו את הכלבלב.

ג'ונו קרא לעוזר לקחת את הכלב החוצה כשאני חזרתי לאיפה שישבתי קודם כשראשי מורם גבוה. איש מטומטם וכועס.

האורות עומעמו והפרצוף השמח של אליוט הופיע כשהוא התחיל לדבר עם חביאר לידו. הזרקור היה עליו ועל כולנו הבנות בזמן שישבנו בסלון. ישדרו קטעים מהשבועות האחרונים לפני הפסקת פרסומות ואז הוא יודיע על האתגר מהשבוע.

כשהתוכנית חזרה לשידור, כולנו הבנות חיכינו בלחץ, תוהות מה האתגר יכול להיות.

ואז הודיעו עליו; אתגר הנימוסים.

באתגר הזה כולנו נצטרך להתלבש יפה, בלבוש ממש מגונדר, משהו שהיית לובשת לגראמי (טוב, אולי לא אם את כמו ליידי גאגא). אולי משהו כמו מה שמיה מיומני הנסיכה תלבש, ואז ללכת למסעדת שישה כוכבים עם ארוחות יקרות מדי ושצריך לשלם בשביל לנשום את האוויר שם, ואז לסעוד עם הבנות האחרות וחביאר בעצמו.

הולכים לבקר את הנימוסים שלנו כמו גם כל שאר הדברים שקשורים לנימוסים והליכות ששינו רק בימי הביניים, אבל בגלל שאחת מאיתנו הולכת להיות הדייט של חביאר ללילה אחד בנשף המפואר אנחנו צריכות להיות מאוד מנומסות ולא להביך את עצמינו.

חלק מהבנות התרגשו להתלבש יפה ולהתנהג כמו נסיכות ללילה אחד אבל אני סוג של התחרפנתי. אני רק הבנתי איך ללכת בעקבים. אבל עקבים של 20 סנטימטרים ושמלה גדולה, ארוכה וכבדה; אני עלולה להפוך לתאומה של ג'ניפר לורנס!

אני הולכת ליפול. ואיך לעזאזל אני יכולה לאכול במסעדה מפוארת. אני כל כך קלאמזי, אני כל הזמן נופלת על דברים ומדברים ויש לי נטייה לשבור דברים.

זה שילוב בין ג'ניפר לורנס ומיה מיומני הנסיכה ואין לי מושג איך זה יגמר.

אני מקווה שלא בחדר המתנה בבית חולים כמו ביום הולדת של דודה שלי.

כן...

שיחררו אותנו אחרי שלוש שעות שנדחסנו בסלון הגדול, אבל אחרי כמה זמן גדול נראה קטן.

רוז ואני רצנו למעלה בשביל להחליף בגדים, לשורטס ג'ינס וחולצה עם שרוולים מופשלים, רצנו חזרה למטה ושם מצאתי את ג'ונו, חביאר וצ'ארלי ועוד כמה מההנהלה של חביאר דבוקים אליו כמו ריח רע.

"אנחנו הולכות החוצה לשחק עם קוקו!" צעקתי לג'ונו לפני שחייכתי חיוך קטן לחביאר ויצאתי לחצר שם טליה היצטרפה אלינו.

ברגע שיצאנו הכלבלב הנהדר שלי רץ אלינו בהתרגשות, נובח ומקשקש בזנב. מצאתי כדור טניס ישן ושלושתינו שיחקנו עם קוקו.

האחרים; ג'ונו, צ'ארלי וחביאר באו החוצה מה שהוביל כמה בנות החוצה, בשביל שהן יצפו בחביאר כמובן.

ארוחת ערב הגיעה והיה טאקו. חביאר ישב איתנו וכולנו דיברנו, מתחילים להתחבר כקבוצה של בנות חוץ מאלה שחשבו שהן טובות מדי בשבילנו. אבל מעט אחר כך נזכרתי מה אני צריכה לעשות כשראיתי איך חביאר הגיב כשאחד המנהלים שלו נכנס לחדר.

הוא עבר מהילד הצוחק, השמח והנורמאלי עם ההומור בעיניים שלו לילד שקט ועצוב וכל זכר לשעשוע נעלם ממנו. כאילו שהם סוג של שד שרודף אחריו.

אחרי ארוחת ערב כולנו הלכנו לסלון, חביאר עדיין איתנו לשם שינוי והדלקנו את הטלויזיה, בזמן שחלק שיחקו במשחקי קופסא ודיברו ביניהן. זה המשיך ככה עד שדיווח בחדשות תפס את תשומת לבינו.

הקריינית, אישה בלונדינית עם ליפסטיק אדום בהיר ושמלה שחורה הציגה את החדשות, "ילד המסיבות חביאר מת'יוס עשה את זה שוב. לפני שני לילות הבאד בוי שבר את השיא בהוליוווד והיה בשישה מועדונים בלילה אחד. הוא היה עם קבוצה של חברים שלו שנראו שיכורים ומעשנים חשיש." היא קראה את הדוח תוך כדי קטע וידיאו של הכפיל של חביאר חוגג במספר מועדונים עם סיגריה בין שפתיו מתמזמז עם דוגמנית.

הבנות בחדר לא ממש הגיבו. רוז וטליה הסתכלו עלי בסימפתיה, מאמינות שהילד היה הוא, וחביאר הסתכל עלי במבט מתחנן, שאני לא אאמין לתקשורת. ואני באמת לא האמנתי כשראיתי הקעקוע דרך החולצה של הבחור בטלויזיה שלחביאר אין. הנהנתי אליו וחייכתי אליו חיוך קטן, והוא נרגע.

אבל עוד פעם נזכרתי בתוכנית שלי ואני קמתי ועליתי לחדר שלי.

ישבתי על המיטה שלי עם הלפטופ שלי בזמן שעברתי על השירים שחביאר נתן לי. שמעתי את כולם ואהבתי את כולם. אבל עכשיו בחרתי חמש מהאהובים עלי, חמש שחברת הקלטות תעצור ותקשיב להם. הם היו שונים בצליל אחד מהשני ועד מהרה צרבתי אותם על דיסק ריק שהיה לי.

החמש שירים שבחרתי היו; Dying Fire, Bambi Eyes, White, Always Love ו Letter to Heaven.כולם היו שונים אבל נשמעו דומה, וידעתי שהם יראו את הכישרון שלו הכי הרבה.

אחרי שסיימתי לצרוב את כולם שמתי את הדיסק בשקית הקטנה הזאת של הדיסקים ורשמתי עליה בלורד "אנונימוס". עמדתי ללכת ולמצוא את המשרד של מר מת'יוס לפני שהבנתי שאולי הוא לא עובד פה ויש לו משרד אחר בעיר.

כבר היה מאוחר, בסביבות 10:30 בלילה, אבל ירדתי למטה עם הדיסק בכיס הג'קט שלי, הלכתי לקומה הראשונה לפני שמצאתי את ג'ונו מתעסק עם ציוד צילום, "היי ג'ונו," אמרתי לו.

הוא קפץ והסתכל עלי בהפתעה, "הו היי אנני."

"תהיתי אם למר מת'יוס יש משרד כאן? או שהוא שומר את כל הדברים שקשורים לעבודה בסטודיו בעיר?" ג'ונו ענה, "לא, יש לו משרד פה, בקומה השניה, למה את שואלת?"

"סתם תהיתי, אתה יודע איפה הוא בקומה השניה?"

הוא הנהן, "כן, כשאת יוצאת מהמעלית את תראי מזרקה ומאחוריה יש דלת אדומה, זה המשרד שלו."

הנהנתי, עמדתי ללכת לפני ששאלתי, "יש שם אזעקה או משהו?"

"הוא רוב הזמן נעול, אבל אני לא חושב שיש שם אזעקה, האנשים היחידים שבדרך כלל פה הם חביאר ומר מת'יוס בעצמו אז אני לא חושב שהוא ישים שם אזעקה."

הודיתי לג'ונו לפני שהלכתי למעלית.

לפעמים אני רוצה שתהיה לי מעלית בבית.

יצאתי בקומה השנייה ועמדתי מול מזרקה עגולה, אבל במקום דג רגיל שהמים יוצאים מהפה שלו היה פטיפון מוזהב וזה היה נראה כאילו המים יוצאים ממנו בזמן שהוא הסתובב. חשבתי שזה ממש מגניב וצילמתי את המזרקה בשביל האינסטגרם אחר כך.

ראיתי את הדלת האדומה מאחורי המזרקה והלכתי לכיוונה לפני שבדקתי את ידית הדלת. להפתעתי המשרד לא היה נעול אז פתחתי את דלת לאט ו-ווידאתי שהחדר ריק, והוא היה. נכנסתי בזהירות, מנסה לא לעשות שום רעש. אני לא יודעת למה זה כל כך הפחיד אותי, אולי בגלל שראיתי את מר מת'יוס כאילו הוא מלוכה.

מצאתי את שולחן העבודה שלו מלא בניירות ועיצובים לאלבומים, והנחתי את הדיסק בדיוק האמצע כדי שהוא לא יוכל לפספס אותו.

הסתובבתי מהר ויצאתי בספרינט מהחדר, גופי מלא באנדרנלין. סגרתי את הדלת אחריי ועברתי להליכה, וקפצתי לתוך המעלית.

אני כל כך מביכה לפעמים. למה בכלל יש לי חברים?

עמדתי להיכנס למעלית ושמעתי שני אנשים בצד מתווכחים. הקולות שלהם היו מוכרים לי אבל אני לא הצלחתי לזהות מאיפה.

"למה לא עשית את זה עדיין?!"

"אני לא יכול, אני צריך עוד זמן!"

הקול השני השמיע קול מתוסכל, "היה לך לפחות חודשיים לעשות את זה!"

"אני לא יכול לעשות את זה עכשיו בכל מקרה, התוכנית כמעט נגמרה, אנשים יבחינו ישר שחביאר נעלם."

"אתה יודע את התוכנית, תדבק בה." צעדים באו לכיווני אז קפצתי לתוך המעלית ולחצתי על הכפתור מהר בשביל להגיע לקומה השלישית, מקווה שמי שזה לא יהיה שדיבר לא יכנס.

הדלתות נסגרו ואני הייתי אסירת תודה כשהמעלית התחילה לעלות.

עשיתי את זה בחתיכה אחת ועליתי לקומה שלי מלאה באנדרנלין. הייתי צריכה להירגע אז הלכתי ישר לפסנתר וניגנתי את השיר הראשון שעלה במוחי, 'Turning Tables' של אדל.

לבסוף נרגעתי בסוף בשביל לחשוב על מה שעשיתי ומה ששמעתי.

שמתי דיסק עם השירים של חביאר בשביל שאבא שלו ישמע, לא יודע שזה הבן שלו ששר, הוא בטח לא יוכל לקשר את הקול ואת המוזיקה הממוחשבת.

ואז שמעתי שני אנשים מדברים, מתווכחים על משהו שנשמע מסוכן, כאילו הם מתכננים משהו נגד חביאר.

אבל מה? איזה אנשים יכולים להיות נגד משפחת מת'יוס.

כל כך קשה לסמוך על אנשים בעולם הזה.

אני רוצה להמליץ על סיפור מושלם באנגלית בשם The Bro Code.

הסיפור הזה פשוט מושלם. (אין לי ממש מה להגיד מעבר לזה בלי לספר את כל מה שקורה בו). הוא בפייבורייטס שלי מי שרוצה...