אני חוזרת הביתה, בחזרה למיין. ואני לא יכולה לחכות.

מותר לנו להביא רק מזוודה אחת לשבוע אז רוז, טליה ואני היינו בחדרים שלנו וניסינו לסיים לארוז.

התוכנית הייתה שעשר הבנות שנשארו יחזרו הביתה עם צלם אחד, כך ששאר אמריקה תוכל לראות איך היו החיים שלנו לפני התוכנית ומה האינטרקציה שלנו עם משפחה וחברים.

אני כל כך מתרגשת לחזור וסופסוף לראות את לילי, ג'וש וסופי! לא דיברתי איתם בזמן האחרון בגלל שהייתי עסוקה בכל העניין עם חביאר.

יש לנו בסך הכל שבעה ימים בבית.

שני בבוקר, השעה שמונה. חיכיתי למטוס שלי עם רוז, בגלל שהיא גרה בניו ג'רזי. אני חסרת סבלנות, אני לא יכולה לשבת במקום. רוז חייכה וידעתי שהיא התגעגעה למשפחה שלה, של תשע נפשות! אמא שלה, אבא שלה, ועוד שישה אחים ואחיות.

ג'ונו התעסק עם ציוד המצלמה שלו וצ'ארלי התבונן בו. ג'ונו בא איתי (לשמחתי) והוא יהיה הצלם שלי השבוע וצ'ארלי בא עם רוז, איזה צירוף מקרים.

קראו לעלות למטוס שלנו ואנחנו מיהרנו למטוס, לא יכולות לחכות ללכת הביתה. אני אוהבת מטוסים, זאת בטח הפעם השניה שאני על אחד אבל הם כל כך כיפים. המראנו, עוזבים את קליפורניה החמה ושטופת השמש מאחור.

ברגע שירדתי מהמטוס ידעתי שאני בבית. היו עננים בשמיים, חלקם אפורים, והטמפרטורה צנחה בכמה מעלות.

מצאתי את דרכי מחוץ לשדה התעופה, ועד מהרה נלכדתי בחיבוק דוב גדול, ידיים קטנות כרוכות מסביב למותניי.

"התגעגעתי אליך כל כך אנני!" אחותי הקטנה אמרה בהתרגשות. לשיער שלה היה ריח של שמפו בריח תפוח ואני הבחנתי שהיא לובשת אחת מהשמלות הישנות שלי. גיחכתי, "גם אני התגעגעתי אליך סופ."

בפינת העין שלי ראיתי את ג'ונו מצלם כל רגע, במיוחד שג'וש בא אלי והביא לי חיבוק גדול וגם דודה רוז. מעט אחר כך, הגיטרה והמזוודה שלי הוכנסו למכונית של דודה רוז ואנחנו נסענו חזרה לביתינו הצנוע.

ג'ונו צילם כמה קטעים בדרך חזרה הביתה, והוא גם צילם קליפ של סופי מהללת את חביאר.

"או מיי גאש, פגשת את חביאר מת'יוס!" היא צווחה מה שגרם לג'ונו לצחוק.

בקרוב הגענו הביתה, הבית האמריקאי הסטנדרטי. הבית שלנו הוא בפרבר נחמד והשכנים שלנו נהדרים בהשוואה לאנשים אחרים. יש לנו מרפסת קטנה מקדימה עם עציצים וקיסוס גדל על המעקה. עץ סתווי היה במרכז החצר שלנו, מכסה את הדשא בעלים צבעוניים, וגדר בצדדים.

היו אנשים פזורים על הכל הדשא בחצר. אנשים שהכרתי מבית ספר; אנשים שאני מכירה ואנשים שאני לא, רובם פשוט אנשים שאני עוברת על ידם במסדרונות וחלקם לא איתי בבית ספר, וכולם החזיקו שלט ענק שהיה כתוב עליו בספריי שחור 'ברוכה הבאה הביתה הנסיכה בל!'

יש לי הרגשה שסופי החליטה מה יהיה כתוב בשלט.

צחקתי כשילד אקראי וחמוד מבית ספר בא ופתח לי את הדלת, והשתחווה, מחזיק את ידי בזמן שנכנסתי פנימה.

ברגע שנכנסתי הביתה לילי בלעה אותי בחיבוק ענקי, "התגעגעתי אליך כל כך! מתתי בבית ספר בלעדייך! התגעגעתי אליך!"

היא דיברה ממש מהר ומחצה אותי לגמרי.

אחד אחד, אנשים באו אלי וחיבקו אותי, אמרו שהם התגעגעו אלי. למרות שבמציאות הם אף פעם לא דיברו איתי לפני.

קמרון בא אלי גם, קמרון ג'ייקובס, הילד הכי מושך בבית ספר שהיה לי קראש ענקי עליו. לילי קרצה לי כשהוא התקרב.

"היי אנני," הוא אמר בקול היפה שלו. אבל במפתיע, הפרפרים בבטן שלי לא נראה שהתפוצצו כמו בדרך כלל כשאני רואה אותו. זה מוזר. אולי זה שונה בגלל שהוא מדבר איתי בפעם הראשונה.

"היי!" צייצתי. כן. אני לא יכולה לדבר עם בנים. אני מבוכת חברתית ברמה נוראית. אולי צריך להיות בית ספר מיוחד לבנות כמוני שאין להן את היכולות לדבר עם בני המין השני בלי להביך את עצמן.

"מה קורה?" הוא שאל בלחץ.

קמרון ג'ייקובס, לחוץ? אה, מה?

חייכתי אליו, "הכל מעולה, איך היה בבית ספר? פיספסתי משהו?"

הוא גיחך והניד בראשו, "לא, שום דבר לא קרה מאז שהלכת."

דיברנו עוד קצת, אבל האמת ששיחות קטנות הופכות למשעממות אחרי כמה זמן. הוא הזכיר את זה שהוא ראה את הסירטונים שלי ביוטיוב ושהוא אמר לי שאני אהיה זמרת מעולה יום אחד. הודתי לו ולילי הצילה אותי בכך שמשכה אותי לפגוש עוד אנשים. ג'ונו צילם קצת קטעים כדי שיערכו אותם וישימו בתוכנית.

עד לשש בערב, כולם כבר עזבו, חוץ מלילי שנשארה לארוחת לערב. עכשיו היא וסופי דיברו בהתלהבות על חביאר בזמן שג'וש ואני ישבנו על הספה וצפינו בהם.

אחר כך, לילי שחררה נשימה, "אני סיימתי."

הרמתי גבה וגיחכתי. ג'ונו קרץ לי ואני צחקתי.

ג'ונו צילם את הכל.

יום שלישי. סופי ולילי בבית ספר בגלל שלא נתנו להן לא ללכת לשבוע. כאילו שהיו נותנים להן! אנחנו צריכים ללמוד דברים אנשים! ג'וש התבטל אפשהו. הוא בטח מדבר עם ג'ונו, הם הסתדרו טוב.

ואני? אני עצלנית, ישנה עד מאוחר, נהנת מהזמן במיטה שלי.

אבל מעט אחר כך הריח של פאנקייקים ותפוחי אדמה מטוגנים מילא את האוויר.

התגלגלתי מהמיטה שלי, נוחתת על הרצפה.

יצאתי מהחדר שלי והלכתי לחדר האוכל. ראיתי את ג'וש במטבח מבשל וג'ונו יושב ליד השולחן, אוכל, עם המצלמה בידיו מוכנה.

אז ככה קרדישיאן מרגישות כל הזמן?

בכל מקרה, משהו היה לא בסדר.

חשבתי והגעתי למסקנה שזה קשור איכשהו לג'וש.

"מה אתה עושה?" שאלתי את בן דוד שלי.

הוא חייך אלי, "מבשל."

נאנחתי, מסתובבת בפיהוק, "אני אלך להביא את המטף..."

הוא צחק עלי, "אה, אין שום דבר לכבות פה..."

הסתובבתי והסתכלתי על המטבח. זה מה שהיה לא בסדר! המטבח לא היה בוער באש.

"אה.."

ג'וש חייך שוב, "פיתחתי כישרון כשלא היית פה."

עמדתי לענות אבל הבטן שלי קרקרה בקול, מודיעה לכולם שאני רעבה.

הוא דחף צלחת מלאה בפנקייקים לכיווני, "תאכלי."

בשמחה.

בזמן שכולם היו בבית ספר הראתי לג'ונו כמה מהמקומות האהובים עלי במיין. החלפתי לטייץ, נעליים פרחוניות, חולצה שחורה ושרשרת, הייתי מוכנה להיות מדריכת טיולים ליום. ג'וש הצטרף והיה הנהג שלנו.

הלכנו למפרץ וביקרנו באחד המגדלורים שהיו בחוף. הלכתי לכל המקומות האלה כשרציתי ליצור. באתי לפה ופה רוב השירים שלי נכתבו.

הראתי לג'ונו כמה מהחופים המדהימים של מיין שביקרתי פעמים קרובות, בשביל לבלות עם חברים ללמוד, או פשוט להירגע.

הוא צילם די הרבה קטעים אבל מעבר לזה הרגשתי כאילו שלושתינו פשוט בילינו ביחד. ג'ונו הזכיר לי את אבא שלי, לפני התאונה, במיוחד כשהוא היה צעיר יותר. חוש ההומור שלו, הגישה והבזק השובב בעיניו. כל זה הזכיר לי את אבא שלי.

כשבית ספר נגמר לילי נפגשה איתנו ואני הבחנתי בכך שהאיפור, השיער והבגדים שלה היו מושלמים. גלגלתי את עיניי מחייכת והיא פשוט משכה בכתפיה. העמדנו פנים שאנחנו מדריכות תיירים והסתובבנו איתו בעיר. הראתי לי כמה מחנויות הספרים העתיקות והאהובות עלי שם היו כמה ספרים מעולים ושלושתינו הראנו לג'ונו את הגלידריה שליד הבית שלנו שבה היה כל טעם אפשרי.

ממש נהינו בכל השבוע. ג'ונו עשה ראיונות קטנים עם דודה רוז, ג'וש ואפילו סופי (למרות כל הסרטונים שלה מהללת את חביאר).

ג'ונו בא איתי לכל מקום וצילם קצת קטעים שיערכו ויכנסו לתוכנית אחר כך. לילי ואני הוזמנו על ידי קמרון, כן קמרון ג'ייקובס, הקראש הישן שלי, למשחק הוקי.

אז בערב חמישי קבוצת אנשים מבית ספר הלכו למשחק וכולנו הסתדרנו ממש טוב. סופסוף הצלחתי להתחבר לכמה אנשים, כך שאולי כשאני אהיה חזרה בבית ספר אני לא אהיה דבוקה ללילי ואולי בימים שהיא לא תבוא אני לא אהיה לגמרי לבד.

דיברתי עם קמרון בפעם השניה והוא היה ממש נחמד אלי, אבל אני הרגשתי כאילו שאם לא הייתי הולכת לתוכנית לעולם לא היינו מדברים.

בערב שישי הראתי לג'ונו את הפלנטריום שאני הולכת אליו מדי פעם בשביל לצפות בכוכבים ובירח. זה אחד מהמקומות האהובים עלי במיין, ואני חברה טובה של הבעלים. איש בן שישים עם שיער אפור שחושב שהוא עדיין בסוף שנות השישים. קוראים לו לנון, כמו ג'ון לנון, והוא מסתובב במכנסי דייגים וחולצות טריקו. הוא ממש נחמד ויש לי שיחות נהדרות איתו על מוסיקה טובה.

כל המקומות האלו, החופים, המגדלור, הפלנטריום, כולם חשובים לי. מצאתי את המוזה שלי במקומות עם היסטוריה, עם משמעות, עם סיפור, ובכל המקומות האלה, כתבתי את רוב השירים שלי.

ערב שבת, אחרי שביליתי את היום עם לילי, ג'וש וסופי בחוף עם ג'ונו החלטתי שזה הזמן שג'ונו ושאר אמריקה יפגשו את ההורים שלי. סיפרתי לג'וש שהסיע אותנו בשקט לבית הקברות. ג'ונו הבין מה קורה וצילם בשקט בזמן שהלכנו דרך שערי המתכת השחורים. הלכנו בשביל ועד מהרה הגענו לשתי מצבות מתחת לעץ.

הסתובבתי למצלמה, "אני רוצה שתפגשו את ההורים שלי, גרייס ואדם קנדי."

ג'ונו צילם את מצבות השיש לזכרון ההורים שלי. בבית האפר שלהם היה שמור ביחד בכד פורצלין (בחלק מהמקומות בעולם נהוג לשרוף גופות ולשמור את האפר בכד) ודודה רוז הכינה שרשרת עם לב מזכוכית לסופי ולי עם קצת מהאפר שלהם בפנים, של אמא שלי בצד אחד ואבא שלי בצד השני.

כשהשמש שקעה ולא היה אפשר לראות יותר חזרנו למכונית, בשקט, חושבת על הימים האחרונים.

בוקר יום ראשון, היום האחרון, ויש משהו שרציתי לעשות שאף פעם לא היה לי את האומץ לעשות לפני.

סיפרתי ללילי מה אני מתכננת והיא רצה בכל רחבי הבית שלי צורחת מהתרגשות. לקחתי את הגיטרה ואת האיי פד שלי, שבו היו כל התווים, וג'וש הוריד אותנו במרכז העיר עם ג'ונו שהצטרף.

במקום מסוים של העיר היה ספסל עם פרחים בצדדים ואני התיישבתי על הספסל ופתחתי את תיק הגיטרה שלי.

השענתי את האיי פד שלי על רגלי והתחלתי לנגן. פרטתי בלחץ ושרתי בשקט עד שקיבלתי עוד ביטחון עצמי ושרתי בקול.

אנשים שעברו עצרו ושמו כמה מטבעות, חלק אפילו נשארו עד שסיימתי את כל השיר לפני שעזבו אחרי שהשאירו כסף. תמיד פחדתי לנגן ולהופיע חי מול אנשים, אבל אחרי מה שעשיתי בתוכנית ידעתי שאני יכולה לעשות את זה עכשיו.

לפעמים אנשים סביבי הסתכלו ולילי וג'וש עמדו בצדדים ועודדו אותי.

בסוף היום, בבית, ספרנו את הכסף ואני הצלחתי להרוויח 437.83 דולר בחמש שעות! אף פעם לא חשבתי שאני אקבל את התגובה הזאת. אני יודעת שאם הייתי מנסה לפני התוכנית, הייתי לחוצה מדי, מפוחדת מדי בשביל לעשות את זה. לא הייתי מצליחה פשוט להיות אני, הייתי יותר ביישנית וסגורה.

אז התוכנית למעשה כן שימושית, היא בנתה את הביטחון העצמי שלי, אני לא מניאקית אגואיסטית אבל אני שמחה עם עצמי.

ובאותו לילה, כשהלכתי לישון, הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אתן לפחד לעצור אותי מלעשות את מה שאני הכי אוהבת וחולמת לעשות.

בוקר יום שני וכל המשפחה שלי ולילי בשדה התעופה אומרים לי להתראות. היו הרבה דמעות וחיבוקים וכשאני הסתובבתי ונופפתי להם לשלום געגועים הציפו אותי וגרמו לי לרצות להישאר עוד במיין, אבל בדרך למטוס פגשתי את רוז ששיפרה את מצב הרוח שלי מיד.

עלינו למטוס, מראות לדילת את הכרטיסים שלנו לפני שמוצאות את הכיסאות שלנו במחלקת עסקים. היה נגן די וי די מול הכיסאות שלנו ואנחנו צפינו בסרטים הכי מצחיקים שיכולנו למצוא במשך הטיסה הארוכה שלנו בחזרה לקליפורניה.