הוא בהה בי במבט אטום, אבל ראיתי בלבול בעיניו בעוד הוא לוקח את העיתון.

הכעס שלי התלקח.

"לעזאזל חביאר, מה קורה?!" התעצבנתי. "לא היית במיאמי בערב שישי! היית איתי!"

הבלבול עזב את עיניו והתחלף במבט זר וקר.

"פשוט תניחי לזה אנאבל."

אנאבל. לא אנני ולא בל. פשוט אנאבל.

הידיים שלי התכווצו לאגרופים, "איך אני יכולה להניח לזה?! אנשים חושבים שאתה איזה מסומם עם מחלות מין!"

"אנאבל," הוא הזהיר.

"לא אכפת לך חביאר?!"

"לא, עכשיו תפסיקי." הוא מתחיל להתעצבן אבל לא אכפת לי.

"כל מה שיכול להיות לך יעלם אם תמשיך ככה. מה עם החברים שלך?"

הוא קטע אותי, "אין לי חברים אמיתיים."

טוב זה מפתיע. היססתי לרגע, מרגישה בחילה מהמילים שאמר שחוזרות על עצמן שוב ושוב במוחי.

"מה עם אבא שלך?" הצלחתי לומר.

התדמית הקשוחה שלו נשברה כשהוא שמע מה אמרתי וידעתי, ידעתי שהילד שאכפת לי ממנו איפשהו שם, אבל הבעה קרה השתלטה על פניו שוב פעם.

"אנאבל, פשוט לכי."

אני כבר לא בטוחה שאני רוצה להישאר אבל אני צריכה תשובות.

אני צריכה לדעת את האמת, מי הוא באמת.

"כל השיחות שלנו, השירים, הפעמים שישנו ביחד.... הכל היו כלום בשבילך? שיחקת בי במקום ללכת למועדוני חשפניות?"

הוא הנהן בראשו, בנוקשות, בזמן שהסתכל על הרצפה כשידיו מכווצות לאגרופים.

הרגשתי כאילו אני עומדת לבכות.

בכל הזמן הזה, כל כך התקרבתי לחביאר שלא רציתי לעזוב אותו.

אבל אני נאנחתי, "קיבלתי מכתב מההנהלה שלך. אמרו לי להתרחק ממך."

הוא לא אמר שום דבר. הידיים שלו נשארו מכווצות בזמן שהוא הסתכל עליי בעיניים עצובות ועייפות.

"אולי זה הכי טוב ככה. לטובתי," אמרתי. הוא לא הגיב, הוא פשוט בהה בי.

"אני מקווה שתהיה שמח חביאר, עושה מה שזה לא יהיה עם החיים שלך."

תאמר משהו (say something).בבקשה. פשוט תאמר משהו.

הוא לא אמר.

אז עזבתי.

עיניי התמלאו בדמעות כשהגעתי אל הדלת וכשפתחתי אותה שמעתי אנחה מאחורי. הסתובבתי, לא הייתי צריכה, אבל הסתובבתי בכל זאת וראיתי את חביאר קובר את פניו בידיו.

תאמר משהו say somthing.

חיכיתי. לא הייתי צריכה אבל הוא הרים את ראשו ותפס את מבטי. העיניים שלו היו עייפות ומלאות חרטה, הוא נראה חיוור ויותר מהכל נראה עצוב.

תאמר משהו.

יכולתי לראות שהוא רוצה לדבר. לומר משהו. ידעתי שהוא רוצה. אבל הסוד שלו עצר אותו.

"בל..." הוא ניסה ונאנח.

לא אמרתי שום דבר, רק חיכיתי.

הוא נאנח שוב, בתסכול, משפשף את פניו בידיו.

"בל, האדם שאת רואה בתמונות האלה, הוא לא אני."

"אז מי זה?"

הוא נאנח, "שחקן שכור. הוא מעמיד פנים שהוא אני." ידעתי שהוא לא רצה לומר עוד, אבל עדיף שהוא פשוט יספר את כל האמת עכשיו.

"מי משלם לו? למה הוא מעמיד פנים שהוא אתה?"

הוא הסתכל עליי בעיניים מתחננות, "כבר אמרתי יותר מדי."

התקרבתי עוד לדלת.

"חכי," הוא אמר ואז נאנח שוב, "זאת ההנהלה שלי. ההנהלה שלי משלמים לו. הם עושים את זה כדי שאני אקבל עוד פרסום. הוא נהנה מזה. אני לא."

הלכתי לכיוונו, מתרחקת מהדלת, והתכופפתי ליד הפוף, מולו.

"אתה לא יכול לומר להם להפסיק? אבא שלך הבוס שלהם."

הוא הניד בראשו, "אבא שלי לא יודע. אני חייב לעשות כל מה שהם אומרים לי או שהם יתאגדו נגדי וימוטטו אותו. אני לא יכול לעשות לו את זה," הוא נאנח, "אכפת לו מהעבודה הזאת יותר מדי."

"חביאר, אני בטוחה שאתה יכול לספר לאבא שלך. הם לא יכולים לעשות לו את זה, אני מתכוונת, הוא מר מת'יוס. הם רק איכרים לעומתו!"

חביאר גיחך אבל הניד בראשו, "הם אמרו לי שעם כל הכסף שאני מרוויח בשבילם, הם יוכלו לקנות הכל."

זה לא הוגן. לא הוגן בכלל.

זה גרם לי לראות כמה פגומה ומזוייפת כל התקשורת. תוכניות "ריאלטי" לא אמיתיות, מוזיקאים לא עצמם. הוליווד פשוט מפוברקת ומשקרת לכל העולם.

העסקים האלו, כולם צריכים להשתנות. זמרים צריכים להיות עצמם, לעשות את הבחירות שלהם, לכתוב שירים משלהם. שחקנים צריכים שיהיה הבדל בין הסרטים לחיים האמיתיים. סוכנים ורודפי בצע צריכים להתרחק. כל זה צריך לעסוק ביצירתיות, במוזיקה, בסרטים. לא בכסף, לא בפרסים ולא בדברים יוקרתיים או כמה בנות הם יכולים להשיג.

"אני אהיה בסדר בל, אני יכול להתמודד איתם."

הסתכלתי עליו, "אבל אתה לא שמח."

הוא נתן לי חיוך קטן, "לא הייתי שמח בגלל שחשבת שאני מישהו שאני לא. עכשיו את יודעת את האמת אז הכל בסדר."

הבטן שלי התהפכה. אסור לו לומר דברים כאלה!

הסמקתי לפני ששיניתי את הנושא, "אתה לא רוצה שכולם ידעו מי אתה?"

הוא משך בכתפיו, "הלוואי שהם היו יודעים כדי שהם לא היו אומרים עלי את כל הדברים האלה, אבל אני מניח שזה בסדר. כל עוד אבא שלי נשאר בעבודה שלו שהוא כל כך אוהב."הוא רוצה שאבא שלו יהיה שמח. הוא מקריב את המוניטין שלו בשביל אבא שלו בלי שהוא אפילו ידע!

זה מצחיק. בגלל שהעולם חושבים שהם מכירים את חביאר. שהוא איזה ילד גדול וקשוח בלי שום מוסר כשלמעשה זה בדיוק ההפך!

"חביאר, אני יודעת שאכפת לך מאבא שלך ומהעבודה שלו, אבל אתה לא חושב שמגיע לו לדעת?"

הוא הנהן, ונתן לי חצי חיוך עצוב, "ככה החתימו אותי לחברה. ניגנתי גרסה איטית של אחד מהשירים שאמא שלי אהבה והוא אהב את זה. הוא לא ידע שאני יכול להופיע. אבל אחרי שהוא החתים אותי הוא נהיה עסוק מדי עם מוזיקאים אחרים ואיזה סוכנות ביקשה להיות אחראית עלי. ככה האלבום החרא הזה יצא."

הוא נענע בראשו, "הוא בטח חושב שאני נותן לכל התשומת לב לעלות לי לראש, שאני סתם עוד מתבגר מטומטם שלא יכול להתמודד עם התהילה. הוא בטח מאוכזב שכל כך התדרדרתי שאני מוכר את הסוג הזה של מוזיקה."

"חשבת להראות לאבא שלך את המוזיקה האמיתית שלך?"

"אני לא יכול. אם אני אעשה את זה הוא ידע שקורה משהו, ואז הוא ידבר עם ההנהלה שלי והם ידעו שעשיתי משהו."

"בל, אני חייב לעשות כל מה שהם אומרים. הם אלה ששולטים במשחק. אני רק כלי. הם מקבלים הכל, אני מקבל כלום. אין לי שום שליטה על זה."

ניסיתי לשכנע את חביאר לדבר עם אבא שלו אבל הילד הזה עקשן. במקום ההנהלה שלו קראה לו לתפוס טיסה לניו יורק בשביל לקדם את האלבום ולפרסם משהו או משהו כזה. מעט אחר כך הוא נעלם ואני הייתי בחדר של רוז שוב איתה ועם טליה. דיברנו על מה אנחנו רוצות לעשות בחיים שלנו. שתיהן יודעות שאני חיה בשביל מוזיקה, רוז רוצה לרקוד וטליה רק אמרה לנו שהיא מתעניינת בדוגמנות ושהיא מעריצה אנשים כמו קארה דלווין.

היום הוא היום שבו המפיקים סופסוף יספרו לנו מה ההפתעה הגדולה. כלנו קצת לחוצות ומקוות שזה לא משהו קיצוני.

כולנו אכלנו ארוחת בוקר בעצבנות בזמן שחיכינו בסבלנות, מבחינות במבטים הערמומיים שהמפיקים וההנהלה שלחו לנו. מעט אחר כך, בתשע בבוקר בדיוק הובילו אותנו לסלון, איפרו אותנו ובדקו שאנחנו לא לובשות אותו דבר כמו מישהי אחרת. אני לבשתי שורטס ג'ינס דהוי וגופיה אדומה עם האולסטאר הלבנות הגבוהות שלי. השיער שלי היה פזור וקצת מתולתל מהמקלחת. צוות ההפקה סידר את האורות והמצלמות ועד מהרה הם התחילו לצלם. שמעתי את השיר פתיחה של התוכנית ברקע ואז ראיתי את אליוט נכנס ומציג את התוכנית.

עם הפתיחה הרגילה שלו והצגת הבנות שנותרו כמו תמיד, אליוט התחיל לדבר על הסוד הגדול.

"השבוע, הכל יהיה קשור לבנות," הוא התחיל, "השבוע, יש לנו הפתעה גדולה בשבילן ואנחנו נגלה אותה אחרי הפרסומות."

הבמאי צעק קאט ולקחנו הפסקה. צוות האיפור הסתובבו בינינו הבנות וסידרו את האיפור כך שלא נראה חיוורות מהאורות, ובקרוב חזרנו לשידור.

אליוט המשיך, "השבוע אנחנו נשלח כל אחת חזרה הביתה. שם, אנחנו נקבל הצצה לחיים שלהן לפני התוכנית, אנחנו נפגוש את ההורים שלהן ואת החברים הכי טובים שלהן. אנחנו נראה מה הן עושות בזמן הפנוי שלהן ונלמד עוד על כל אחת בנפרד."

הפתעה!