היי (:

רק רציתי להגיד שהאקשן מתחיל, הפרק הבא זה אחד הפרקים הכי יפים בכל הסיפור, והפרק שאחריו הולך להיות מעניין במיוחד...

התוכנית מאוד פופולארית כרגע. הרייטינג רק ממשיך וממשיך לעלות. לא רק בגלל שהתוכנית על חביאר מת'יוס, אלא בגלל שאנשים רצו לראות מי הוא באמת. בתוכנית, הוא שקט ומיסתורי. והם רוצים עוד ועוד ממנו.

ובין לילה יש עוד כמה סערות בתקשורת. עוד סקנדל. או כמה.

הודלפו תמונות שלו מעשן חשיש ומתקרב בצורה אינטימית לחשפנית שיש לה קעקוע של הארנב של הפלייבוי בתחתית הגב. היו כתבות על קלטות סקס שהודלפו ונמכרו.

 לשמוע את כל הסיפורים האלו גרמו ללב שלי לשקוע.

הרגשתי עצובה ובמפתיע מקנאה.

ידעתי שהלב שלי בסכנה להישבר, אבל מסיבה מטומטמת כלשהי לא נראה שהיה לי אכפת. זה היה רק קראש קטן. שום דבר רציני.

מפיקים השתוללו מהפופולאריות של התוכנית, ההנהלה של חביאר התלהבו גם כן, ובאמת שהם מלחיצים עם המבטים האפלים והעיניים הרעבות שלהם.

תוכנית הספורט נגמרת עוד מעט ואנחנו חוזרים לשדר. השבוע האחרון היה מרגיע. חביאר עבד וקידם את האלבום שלו אבל רוז ואני בילינו ביחד בארמון ובלוס אנג'לס. היינו התיירות הקלאסיות. אתמול נסענו לשלט של הוליווד והסתובבנו בלוס אנג'לס. לצערי לא נתקלנו בשום שחקן או שחקנית, אבל עברנו ליד צילומים של סרט שאמה רוברטס שיחקה בתפקיד הראשי.

מצאנו פארק החלקה והצלחנו לשכנע את שאר הבנות לבוא איתנו, ובשביל הכיף עשינו מיני צילומים ושמתי את התמונות בבלוג שלי. רוז מצלמת ממש טוב ויש לה מצלמה משוכללת שצילמה כמה תמונות נהדרות.

במפתיע לינדזי שיתפה פעולה והתנדבה להיות המאפרת, ומסתבר שהיא ממש טובה בזה. ג'ונו בא איתנו וצילם כמה קטעים בשביל לשדר בתוכנית השבוע. קוקו גם בא איתנו ורץ בין האנשים, ובטעות גם הפיל כמה מהם אבל הוא היה מתוק והיה קל לסלוח לו.

היום יום שישי ואנחנו בחזרה בארמון, ואני חוזרת מהלגונה עם רוז. שחינו קצת באגם עם טליה ולבשנו את הביקיני שלנו מתחת לשמלה פרחונית קצרה. השיער שלנו היה ספוג במים ושלי נהיה מתולתל.

בדרך ילד מסוים בשם צ'ארלי קרא לרוז. היא הלכה לכיוונו בגאווה בזמן שקרצה לי.

צחקקתי ונכנסתי למעלית, עוזבת את זוג היונים בשקט.

המעלית הגיעה לקומה שלי וברגע שיצאתי ממנה שמעתי שני קולות של בנים מתווכחים מעבר לפינה.

זיהיתי את הקול של חביאר, והקול השני היה עמוק, כמו של מישהו בגיל הביניים.

"מה קורה חביאר?!" האיש שאל נואש, "עשיתי משהו לא נכון? זאת אמא שלך, אתה מתגעגע אליה?! מה קורה?!"

"לא, אבא! פשוט תעזוב את זה!"

"לא! אני לא אעזוב את זה. לא גידלתי את הבן שלי להתנהג ככה! מה קורה?!"

חביאר נאנח ונשמע מתוסכל, "אבא, אני יודע מה אני עושה! אני כבר בן 18!"

אבא שלו נחר, "אתה לא מתנהג כמו בן 18!"

"אבא, אולי פשוט תעזוב את זה?!"

"לא! אני לעולם לא הייתי מחתים אותך אם הייתי יודע שאתה תהפוך ל-למפלצת הזאת! אתה חייב לאסוף את עצמך בידיים או שאני אבטל את החוזה שלך. אולי אני הבוס שלך אבל אני גם אבא שלך, ועכשיו אתה לא מתנהג כמו הבן שלי."

הוא סיים וידעתי שהוא בא לכיוון הזה. העמדתי פנים שהרגע יצאתי מהמעלית כשמר מת'יוס יצא בסערה בלי אפילו להסתכל לכיווני. ברגע שהוא נעלם במעלית חיכתי דקה לפני שהלכתי למעבר לפינה.

חביאר עמד שם כשהכתפיים שלו שמוטות והוא בהה ברצפה. הוא ראה אותי שם והרים את מבטו ואני הייתי המומה לראות שיש לו דמעות בעיניים.

לאט לאט הוא התאפס על עצמו מולי והדמעות נעלמו ובמקומן היו רק עיניים חסרות רגש.

שהפחידו אותי.

"אתה בסדר?" שאלתי ברכות.

הוא הנהן בנוקשות, בבירור לא בסדר. הוא התחיל ללכת אבל אחזתי בזרועו, "חביאר, אל תתחבא. זה הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות."

הוא הנהן שוב אחרי רגע לפני שלחש, "חדר מוזיקה?"

הנהנתי ועקבתי אחריו.

הלכנו לחדר המוכר והוא התרסק על אחד הפופים ואני עמדתי מולו.

הוא עטף את זרועותיו סביב ברכיו והשעין את הסנטר שלו על ידיו. הוא בהה ברצפה; שקט, לא נושם.

יכולתי להרגיש כמה פגוע הוא.

לא ידעתי מה לומר, אני תמיד מובכת בדברים האלה.

הוא קבר את ראשו בזרועותיו ואני פשוט ישבתי לידו.

מה אני אומרת?!

זאת הדילמה של כל בת. איך אפשר לנחם ילד חתיך בלי להיראות כמו טיפשה.

רגע, אמרתי חתיך?

שמתי את ידי על גבו ושפשפתי את גבו בעדינות, כמו שאמא שלי הייתה עושה לי כשהייתי עצובה. הוא הרים את ראשו באיטיות ואני הייתי המומה לראות דמעות זולגות על פניו.

אוי לא. אני לא חושבת שאני יכולה להתמודד עם זה. ילד בן שמונה עשרה בוכה בזרועותיי. אני לא טובה בזה. שלא נדבר על זה שהוא מפורסם!

למרות הפאניקה הפנימית שלי הוא שאל, שבור, "בל?"

"ממ?"

הוא נאנח והסתכל מטה לפני שהסתכל עלי שוב, "למה את מבלה איתי?"

בכנות אני לא יודעת.

"כי כיף להיות איתך. אתה עזרת לי לכתוב את השיר והכל."

הוא חייך חיוך קטן, חיוך עגמומי.

"לא אכפת לך מה אנשים אומרים עלי?"

כן. כן אכפת לי. מי אתה באמת?!

"לא, לא ראיתי את הצד הזה בך."

הוא הנהן לפני שחזר לבהות ברצפה עם דמעות עדיין מטפטפות מעינייו. ידי הפסיקה לזוז על גבו. פשוט החזקתי אותו.

אחרי מעט זמן הוא אמר ברכות, "אני מתגעגע לאבא שלי."

אין לי מושג מה לומר. אז לא אמרתי שום דבר אבל הוא היה בסדר עם זה.

אבל זה גרם לי לחשוב על אבא שלי ועל כמה אני מתגעגעת אליו. איך נהגנו להכין פנקייקים בבוקר ואיך הוא בא למשחקי הכדורגל שלי בשבתות. ואיך הוא נהג לומר שאני אהיה הכוכבת הבאה.

הוא היה שקט להרבה זמן, רק בוהה בכלום עם דמעות נופלות. זה נראה כאילו כל העלם היה על כתפיו.

הוא לא יכל לנשום.

החזקתי את ידי סביבו, מנסה להחזיק אותו, אבל הוא היה יותר מדי שבור; מלחץ, מתהילה, מהעולם.

העולם שבר אותו וכמו שהוא אמר הפך אותו למישהו שהוא לא.

נרדמנו ביחד; על הפוף.

הראש שלי היה שעון על חזו וידיו היו מסביב למותניי. נשימתו דגדגה את צווארי, האף שלו מנגד לעצם הבריח שלי.

ועדיין, זה היה נוח. חמים.

ואז הוא התחיל להתעורר, הגוף שלו מתעורר לפני שעיניו נפקחות ואני בוהה בעיניו הכחולות.

הבוקר הניצוץ הרגיל שלו חזר ועיניו היו מוארות בשעשוע.

"בוקר טוב," הוא לחש בקול הבוקר הצרוד שלו.

חייכתי בביישנות, "בוקר."

הבל פה של בוקר מדאיג אותי, זה תמיד מדאיג אותי. בנות מודאגות מהבל פה של בוקר?

הוא נגע בשיערי, חיוך קטן על שפתיו, "שיער בוקר נחמד," הוא לחש.

נאנחתי ודחפתי אותו בחזו, "סתום." מלמלתי.

מגחך, הוא התיישב והסתכל על החדר.

הוא נעמד ועזר לי לקום, "קדימה, בואי נלך לאכול. ואת צריכה מקלחת, את מסריחה!"

(תזכורת - היא עוד לא התקלחה מאז שהיא שחתה בלגונה...)

גלגלתי את עיניי וירדנו במדרגות מגחכים. כשהגעתי למסדרון הוא כבר נעלם. הלכתי לחדר שלי והתקלחתי לפני שלבשתי חולצה שגדולה עליי של Rolling Stones עם שרוולים מופשלים וטייץ שחור. שמתי גרביים לבנות עם תחרה ומגפיים נמוכות שחורות.

סידרתי את שיערי בקוקו גבוה וקשרתי אותו בגומיה כחולה כהה. רוז התפרצה לתוך החדר שלי, מחמיאה לבגדים שלי בדרך.

"את נראית נחמד, אני אוהבת את הבגדים שלך."

צחקתי, "תודה, את לא נראית כל כך רע בעצמך."

והיא לא. לבושה בחצאית ג'ינס גבוהה וצמודה וחולצת בטן לבנה ורפויה, היא נראתה טוב. במיוחד עם הצמה שלה.

היא משכה בכתפיה ואמרה, "בואי נלך לארוחת בוקר!"