הייי

היום התאהבתי בלהקה חדשה (בשבילי, היא קיימת כבר כמה שנים) שבטח חלקכן כבר מכירות, היא נקראת he is we ועד עכשיו כל שיר ששמעתי שלהם היה פשוט מושלם. אני ממש ממליצה לשמוע אותם ביחד עם הפרק, זה ממש מתאים...

התעוררתי בעצמי בבוקר הבא ולקח לי קצת זמן להבין איפה אני. מצאתי פתק קטן איפה שחביאר ישן אתמול בלילה והזזתי את ידיי כך שאני אשאר מכוסה ולקחתי את הפתק המשורבט בכתב היד הילדותי שלו, (כתב כמו של ילדים קטנים שעדיין לומדים לכתוב..), "בל, סליחה שאני לא כאן איתך אבל יש לי ראיון רדיו לעשות הבוקר ואז כמה פגישות בערב. מקווה שיהיה לך יום טוב ואולי אני אראה אותך הלילה, חביאר x".

אחרי כמה דקות בשקט ובשלווה, יצאתי מהמיטה המאולתרת, שהייתה בעצם הפוף הכי נוח שאי פעם הייתי עליו, ומצאתי את הבגדים והנעליים שלי מאתמול. ירדתי במדרגות ואחרי שווידאתי שהמסדרון פנוי רצתי חזרה לחדר שלי וזרקתי את הדברים על הרצפה.

לבשתי טייץ שחור וחולצת כותנה אפורה ארוכה עם שרוולים מופשלים. ענדתי את שרשרת התו שלי ונעלתי את האולסטאר הגבוהות הלבנות שלי.

פתחתי את הלפטופ שלי, התחברתי לוויפיי של הארמון ונכנסתי לפייסבוק לפני שהתחרטתי על הרעיון. יש לי הודעות מאנשים מבית ספר ואנשים שאני לא מכירה. יש לי יותר ממאה בקשות חברות חדשות והרבה, הרבה התראות. עניתי ללילי ולעוד כמה מכרים מבית ספר וניסיתי להימנע מהודעות השנאה. שיניתי את הגדרות הפייסבוק שלי כך שרק חברים יוכלו לשלוח לי הודעות ולראות את הפרופיל שלי.

ביוטיוב יש לי יותר מחמשת אלפים מנויים חדשים ואני ממש שמחתי לראות שהם לא כולם מעריצים של חביאר אלא אנשים שבאמת ובתמים אוהבים את הקאברים שלי ומצאו אותי בגלל ההופעה שלי אתמול.

ג'ונו שלח לי באימייל וידיאו והודעה קצרה שאומרת, "עבודה טובה ילדה. אני כל כך גאה בך."

פתחתי את הוידיאו וראיתי שזאת ההופעה שלי מאתמול והייתי מופתעת לראות כמה בטוחה בעצמי נראתי. העלתי את הסרטון לערוץ היוטיוב שלי והתגובה הייתה כמעט מיידית.

סגרתי את הלפטופ שלי, הלכתי לחדר של רוז וצנחתי על מיטתה בשביל להעיר אותה. היא נאנחה והסתכלה עלי במבט מלוכלך לפני שחזרה לישון. ראיתי שהשעה היא כמעט תשע בבוקר מה שאומר שארוחת בוקר עוד מעט מתחילה. קפצתי מעלה ומטה על מיטתה, "נו כבר, בואי נלך, הגיע זמן ארוחת בוקר!" אני אומרת.

היא מרביצה לי עם כרית ואני דוחפת אותה ממני.

"את כל כך מעצבנת," היא ממלמלת. אני מחייכת, "אני יודעת." ואחר כך אני דוחפת אותה מחוץ למיטה. היא עומדת ומנסה לא ליפול בזמן שעינייה מתרגלות לאור, "למה אני חברה שלך?" היא ממלמלת.

"כי את אוהבת אותי," אני אומרת בחיוך. היא הולכת לארון שלה, לוקחת כמה בגדים, הולכת לחדר המקלחת וטורקת את הדלת מאחוריה. אני מחכה חמש דקות לפני שהיא יוצאת מהחדר לבושה; עם חיוך.

"היי אנני, מה קורה?"

היא לובשת חולצת טריקו שחורה ואוברול קצר עם אולסטאר גבוהות עם דגל ארצות הברית מודפס עליהן.

אני מסתכלת עליה ואומרת, "מי את ומה עשית לרוז קארטר?"

היא עושה לי אצבע שלישית ואנחנו צוחקות ויורדות במדרגות.

אחרי ארוחת בוקר שהייתה בייקון בייצים ובייגלה, שדרך אגב הייתה מעולה, יצאנו להפסקה שלנו לפני ההדחות הלילה, והסתובבנו במרכז העיר. הייתי צריכה יומן חדש כדי לכתוב עוד שירים אז עצרנו בחנות כלי כתיבה. מצאתי מחברת עם כריכת עור חומה. כשהלכתי לקופה ראיתי את רוז מדפדפת במגזין, מחייכת.

אחרי ששילמתי היא ראתה אותי באה לכיוונה והיא הראתה לי את השער של המגזין.

"חביאר מצא את סינדרלה!"

היה כתוב בגדול על עמוד השער עם תמונה של חביאר, הלוגו של התוכנית ותמונה קבוצתית של כולנו מתוכנית הכשרונות.

המאמר היה בעיקר השערות מי הילדה אחרי שאמר שהוא מחבב אחת מהבנות בראיון הרדיו הבוקר.

במגזין אחר היו כמה תמונות פפארצי של חביאר חוגג במועדון והיו לפחות שלוש תמונות שלו שוכב עם בנות שונות. לא היה אפשר לראות את פניו בבירור, רק את מאחורי ראשו, השיער החום שלו מבולגן. אי אפשר אפילו לאמת שזה הוא בתמונות מעבר לכך שהמגזין כלל תמונת מצב של פרופיל הטוויטר שלו והציוץ שלו שאמר, 'לילה אדיר במועדונים'. לבי כאב קצת כשראיתי את התמונות אבל הייתי מבולבלת. הוא היה שם באותו לילה שלא רציתי לתת את קוקו לג'ונו. תחושת בטן אמרה לי שמשהו פשוט לא נכון פה.

לפני שיכולתי לקרוא עוד, ילדה בת ארבע עשרה באה אלי ואל רוז ושאלה, "אתן רוז ואנני?"

רוז חייכה אליה והנהנה. גיחכתי כשהילדה צרחה וניסתה להרגיע את התרגשותה. "אתן יכולות לחתום לי?" היא ביקשה עם עיניי כלבלב.

רוז צחקה ולקחה את העט, חותמת על הקבלה שהילדה הושיטה לנו ואני חתמתי אחריה. הילדה מחבקת את שתינו ואז אומרת, "אני מקווה שאחת מכן תנצח!"

אנחנו אומרות לה תודה לפני שאנחנו עוזבות את החנות כדי שנוכל לחזור לארמון בזמן.

בשניה שאני נכנסת דרך הדלתות, ג'ו מתנפלת עלי וגוררת אותי לחדר שלי ומושיבה אותי על כיסא, "את מאחרת, איפה היית?"

אני מספרת לה את הסיפור על המעריצה בזמן שהיא מאפרת אותי באייליינר ומסקרה עם צלליות בצבעים זהב ושחור ואת שפתיי באודם בצבע אדום דם. הפעם היא מחליקה את שערי ומברישה אותו כך שהקצוות מכסים מעט מעיניי. אחת מהעוזרות שלה מורחת את ציפורניי בלק אדום דם, אותו צבע כמו שפתיי.

מעט אחר כך היא דוחפת אותי לחדר המקלחת עם כמה בגדים ואני מחליפה למשהו שחשבתי שאני לעולם לא אהיה חייבת ללבוש. זאת שמלת עור שחורה צמודה עם צווארון גבוה אבל מחשוף נמוך בגב ושרוולים קצרים, והשמלה מגיעה לאמצע הירכיים שלי. השמלה נוחה ומרגישה כמו עור שני. אחר כך אני נועלת עקביי פלטפורמה שחורים עם רצועות עבות ועקב בצבע זהב.

אני יוצאת ומסתכלת על ג'ו. "מה זה?"

היא מסתכלת עליי ומחייכת, "רציתי לנסות משהו חדש. ראיתי כמה כתבות שאומרות שאת יותר מדי תמימה בשביל מישהו עם מוניטין כמו של חביאר אז רציתי להוציא את הצד האפל שלך."

אני מנענעת את ראשי. עד עכשיו לא ראיתי את ה"צד הפרוע" של חביאר והוא ממש לא היה כזה, למרות התמונות בכל מקום. או אולי הוא בן אדם שונה מול מצלמות ומאחוריהן.

אבל אם זה ככה, איזה חביאר הוא האמיתי?

כיסיתי את עצמי בחלוק המשי שלי כי הרגשתי חשופה. כשג'ו דחפה אותי החוצה רוז הייתה שם עם שמלה ורודה ותפוחה כמו של נסיכות שנגמרה מעל ברכייה, החלוק נלקח ממני ורוז חייכה, "ילדה, את נראית מדהים!"

גלגלתי את עיניי ועטפתי את ידיי מסביב לחזי אבל ג'ו סטרה את זרועותיי משם ונענעה בראשה, "אה-אה," היא אומרת, "את חייבת להיות בטוחה בעצמך או שזה לא יעבוד. את חייבת להוכיח לאמריקה שאת גם יכולה להיות 'ילדה רעה'." "אבל אני לא," אני ממלמלת.

היא מנענעת בראשה, "את חייבת לשטות בהם; אני יודעת שאת יכולה לעשות את זה."

אני נאנחת ורוז ואני הולכות במורד המדרגות, אני מושכת את השמלה למטה אחרי כל צעד.

רוז צוחקת עליי, "תפסיקי להתעסק עם זה, את נראית מעולה."

אנחנו הולכות לסלון הגדול ואני רואה את חביאר מדבר עם אליוט בפינה. הוא מרים את מבטו כשהדלתות נפתחות ולא יכולתי להאמין להבעה שלו כשראה אותי. עיניו סוקרות אתי בהתחלה ואז הוא מסתכל מאחורי כאילו הוא מצפה למישהו אחר לפני שהבעה המומה מתפשטת על פניו. לבסוף הוא  תופס את עיני ואני נותנת לו חיוך קטן שהוא מחזיר.

רוז ואני הולכות לכיסאות שלנו והאווירה המתוחה בין הבנות גורמת לנו להשתתק.

חמש בנות ילכו הביתה הלילה וישאירו עשר בנות מאחור.

מעט אחר כך שיר הפתיחה של התוכנית מתנגן ברקע ואליוט מציג את התוכנית. בת אחת תודח אחרי כל הפסקת פרסומות.

בזמן התוכנית אני במפתיע נלחצתי עוד ועוד והייתי לגמרי המומה כשהבנתי שאני לא רוצה לעזוב את התוכנית עכשיו. אני רוצה להישאר קצת יותר.

אז כשהורד האחרון חולק לילדה אחרת אני נאנחתי בהקלה. אחר כך אליוט סיים את התוכנית. הייתי צריכה לנקות את הראש שלי עם הרגשות המבלבלים שלי באותו רגע.

יצאתי מהחדר ועליתי במדרגות לחדר שלי אבל במקום לקחתי את המפתח שהיה מסביב לצווארי שהוביל לחדר שחביאר הראה לי. הוא היה ריק אז התיישבתי ליד השולחן והסתכלתי על החדר.

על הקיר שלו היו הרבה תמונות שלו פוגש כל כך הרבה אנשים שאני מעריצה.

די קינאתי. רציתי חיים כמו שלו.

רציתי לשחרר אלבומים ולמכור שירים ברחבי העולם ולצאת לסיבובי הופעות.

אני גם רציתי לעמוד נגד תרבות הפופ בשביל כל הבנות שם בחוץ. את הדרך שבה מציגים אותנו במדיה אני שונאת. איך גברים שרים שירים מבזים על נשים, איך קליפים מציגים בנות כמו חפץ.

חייב להיות יותר למוזיקה.

במקום רק אהבה וסקס, יש הרבה יותר למוזיקה.

אישית, אני לא רוצה לסיים בתור זמרת בת 23 שעדיין שרה על אהבה ועל הפרידות שלה.

יש כל כך הרבה יותר שקורה בעולם שהאנשים האלו התעוורו והפסיקו לראות ואני רק רציתי להיות שם כדי שלפחות שאר העולם יוכל לראות שיש יותר למוזיקה, יותר לבנות ויותר לחיים.

הסתובבתי לשולחן שלו וראיתי שהלפטופ שלו נשאר פתוח. נגעתי בעכבר והמחשב התעורר לחיים. תמונת הרקע הייתה תמונה שצולמה שחביאר היה צעיר יותר, אולי בן 12. האמא היפה שלו הייתה לידו עם ידה מסביב לכתפו ואבא שלו ליד אמא שלו עם ידו מסביב למותנייה. היא חייכה והיו לה פרחים בשיער. היא לבשה חצאית פרחונית ארוכה וגופייה לבנה ושיערה הזהוב והגלי היה פזור מסביב לפניה הצעירות. היא נראתה שלווה.

מר מת'יוס נראה שליו גם ופחות לחוץ, אפילו חביאר נראה שמח יותר ושליו.

היו לו שתי תקיות במחשב שתפסו את תשומת לבי. הראשונה הייתה 'עולמות שונים - גרסה סופית'. ידעתי שלאלבום הראשון והיחיד שלו קוראים 'עולמות שונים' בגלל שהייתי צריכה לקנות אותו לאחותי ליום הולדת. התיקייה השנייה הייתה 'שירים מקוריים'.

פתחתי וראיתי מאות של שירים שאף פעם לא שמעתי עליהם. הנמכתי את הווליום, פתחתי אחד ומיד התנגן צליל אקוסטי. ואז חביאר שר.

הוא היה פשוט לא יתואר.

הגברתי את הווליום והחדר התמלא במוזיקה המרגיעה ברקע בקול האותנטי של חביאר מת'יוס שאף אחד בציבור לעולם לא שמע לפני.

השיר כמעט נגמר כששמעתי קול מדבר, "את אוהבת אותו?"

קפצתי והסתובבתי לראות את חביאר בעצמו. הוא נראה לחוץ כשהוא חיכה לתשובתי.

"חביאר! זה פשוט מדהים איך זה לא נכנס לאלבום?"

הוא משך בכתפיו אבל יכולתי לראות שהוא נרגע אחרי ששמע שאהבתי את השיר.

"אני יכולה לשמוע עוד?"

הוא הלך לשולחן והוציא דיסק און קי והושיט לי אותו.

"את כל השירים שפה אני כתבתי, את המילים ואת רוב הגיטרה. הייתה לי עזרה עם עוד כמה כלים."

הנהנתי ולקחתי את הדיסק און קי ושמתי אותו בכיס הג'ינס שלי.

"רק תוודאי שזה לא יגיע לאינטרנט או משהו."

הנהנתי, "אני מבטיחה."

בילינו עוד קצת זמן ביחד, דיברנו על הלהקות האהובות שלנו ועל סוגי מוזיקה ולמרות המוזיקה שלו, לשנינו יש טעם דומה בלהקות. מעט אחר כך הוא מקבל שיחת טלפון מהמנהל שלו שאומרת שיש לו ראיון לעשות אז שנינו עוזבים את עליית הגג והוא ממהר לאוטו שלו בזמן שאני חוזרת לחדר שלי. אני לוקחת את הדיסק און קי ומחברת אותו ללפטופ שלי. בזמן שהמחשב טוען אני רואה כותרות מהאלבום שלו שרשום לידן "מקורי" בסוגריים.

מעט אחר כך זה נטען לגמרי ואני שמה שירים שונים באקראיות. שיר בשם whisperer מתנגן. הקול העמוק והצרוד של חביאר מתחיל לשיר באקפלה בלי כלי נגינה ברקע, ועור ברווז מופיע על ידיי.

אחרי הפתיחה נגינת פסנתר יפהפיה מצטרפת ועוד הקלטה שלו משתלבת עם המילים הכואבות. המילים היו עצובות ואבלות וידעתי מיד שהוא שר על אמא שלו. המעבר היה רק הוא, בלי הפסנתר ובלי ההקלטה והוא שר בלחישה,

'And I, will always love you. As you hold me in your arms and your whisper fills the air'.

דמעתי. אני באמת דמעתי. זה היה באמת חביאר. חביאר טהור ומוזהב וזה היה החביאר היפהפה המוסתר משאר העולם שרק אני ראיתי. לא היה לי אכפת יותר מהמוניטין שלו, מי יודע אם זה נכון או לא. אבל לא יכולתי להאמין שהילד שכתב את השיר הזה יכול להיות האיש ששוכב עם בנות אחרות כל יום ועובר על החוק.

יש לו לב.

לב מזהב.

אבל אנשים לא יודעים את זה, אנשים חסמו את הנשמה שלו והעולם עצבו אותו להיות מה שהם רוצים.

הם שכחו שהוא אנושי אחרי הכל.

המלצות:

היום אני אמליץ רק על סיפור אחד בעברית. הוא נקרא she wolf והוא נמצא במשתמש של emmaswan28.

הוא סיפור על אנשי זאב והוא ממש ממש ממש מעניין ומותח. הוא כתוב טוב וכיף לקרוא אותו.