היי (:

לשיר שאנאבל שרה קוראים after the storm, אתן יכולות לחפש ביוטיוב..

יש בפרק הזה קטע ממש עצוב, בכיתי )-:

וחביאר כל כך חמוד פה!!

תהנו [:

דמיינתי את אמא שלי מחייכת בזמן שהיא משחקת עם הפרחים ומנסה להכין שרשרת פרחים. היא ישבה בין הרגליים של אבי ונשענה על חזהו.

סופי ואני שיחקנו עם בועות סבון ושתינו הסתובבנו על הדשא וניסינו להפריח בועות הכי גדולות שיש. כולנו עשינו פיקניק על השמיכה האדומה המשובצת שלנו בשדה של פרחי לוע הארי.

לקחתי נשימה עמוקה ופרטתי את התווים הראשונים, פקחתי את עיניי וראיתי את הוריי מולי במקום שבו ישבו קודם השופטים, הם חייכו.

עצמתי את עיניי שוב ופתחתי את פי בשביל לשיר ברכות,

"And after the storm,"

לקחתי עוד נשימה ודמיינתי את אמא שלי צוחקת,

"I run and run as the rains come but I look up,"

נשמתי, בטוחה בעצמי,

"I look up,"

ראיתי את אבא מנשק את אמא שלי על המצח וסופי מכסה את עינייה עם ידיה הקטנות,

"On my knees and out of love, I look up."

פקחתי את עיניי וראיתי אותם יושבים שם שוב עם סופי,

"Night has always pushed up days,"

במוחי ראיתי את הקמטים המוכרים ליד עיניו הירוקות של אבי,

"You must know life to see decay, but l won't rot,"

חייכתי כששמעתי את הצחוק של אמא שלי באוזני,

"l won't rot."

"Not this mind, and not this heart, l won't rot."

סופי משחקת עם חיפושית פרת משה רבנו שהיא מצאה על הדשא; היא רוצה אותה כחיית מחמד.

"And l took you by the hand, and stood tall,"

אבא מנסה לקחת את החיפושית אבל היא פורשת את כנפייה ועפה,

"And remembered our own land,"

"What we live for,"

אני פוקחת את עיניי והם נעלמים. אני רואה שאני מוקפת בערפל והבקבוקים מרחפים מסביבי, חלק מוארים עם נרות אבל מה שתופס את תשומת לבי הוא הקהל עם האורות שבטלפונים שלהם דולקים והם מנופפים בהם לאט. אני מחייכת ושרה בשביל ההורים שלי, סופי, החברים שלי, האנשים בקהל, חביאר...

אני שרה עם כל מה שיש לי, ישר מהלב,

"There will come a time you see,

With no more tears,

And love will not break your heart but

Dismiss your fears,

Get over your hill and see what you find there

With grace in your heart and

Flowers in your hair,"

החזקתי את הצליל, האצבעות שלי יודעות בדיוק מה לנגן על הגיטרה ואני ממשיכה לשיר, הקול שלי שקט אבל עכשיו בטוח, מסתכלת על הקהל,

"Now l cling to what l knew,

l saw exactly what true but no more,"

בזמן שאני מסתכלת על ים האנשים במוחי אמא שלי קוראת לסופי ולי סיפור לפני השינה, סינדרלה.

"lt's why l hold, it's why l hold with all l have, that's why l hold,"

אני אומרת לאמא שלי שאני רוצה למצוא את נסיך החלומות שלי. סופי מסכימה.

"And l won't die alone, and be left there,"

היא צוחקת ברכות ואומרת לי שנסיך החלומות שלי ימצא אותי במקום. אני פשוט צריכה לחכות.

"Well l guess l'll just go home, oh God knows where,"

היא נותנת לנו נשיקת לילה טוב כשאבא נכנס, הקול שלי מתחזק,

"Because death is just full, and man so small,"

הוא נותן לנו נשיקת לילה טוב ומחבק אותנו. סופי מפחדת מסופות רעמים.

"Well l'm scared of what's behind, and what's before."

השיר מגיע לשיאו כשאני שרה את הפזמון שוב,

"There will come a time you see,

With no more tears,

And love will not break your heart but

Dismiss your fears,

Get over your hill and see what you find there

With grace in your heart and

Flowers in your hair,"

אני חוזרת על הפזמון שוב, יותר ברכות כשהשיר נגמר ואני מחזיקה את המילה האחרונה. ואז ידיי מפסיקות לזוז אחרי שאני מנגנת את התו האחרון.

אני שומעת את מחיאות הכפיים של הקהל. אני שומעת שריקות וקריאות והאורות מהבהבים ונדלקים כשהערפל נעלם. אני מסתכלת על המסך ורואה תמונה של המשפחה שלי ואת המילים הכתובות בלבן בתחתית, 'גרייס קנדי 1965 - 2012, אדם קנדי 1962 - 2012'

דמעות ממלאות את עיניי אבל אני מחזיקה אותם ומסדירה את הנשימה שלי. אני מסתכלת על השופטים וכולם מחייכים. מר מת'יוס עמד להגיד משהו אבל חביאר לוקח את המיקרופון, "זה היה פשוט מדהים, כל הכבוד לך," הוא אומר.

אני מחייכת אליו ואחרי עוד סיבוב של מחיאות כפיים אני יורדת מהבמה ושם רוז מושכת אותי לחיבוק.

אני לא יכולה להחזיק את זה יותר ואני מאבדת את זה, בוכה על כתפה של חברתי כשגל אחרי גל של זכרונות שוטף אותי.

מהיום האחרון שהיה לנו ביחד, עד לרגע שחזרנו מבית ספר לבית רק, שנשמעה דפיקה בדלת ואני פותחת אותה ורואה שוטרת יפה עומדת בדלת שלנו, עד שהלכנו לבית החולים וראינו את הגופות החבולות שלהן בפעם האחרונה, עד שראינו את דודה רוז, אחותה של אמא, יורדת על ברכיה ובוכה, עד ללוויה שגופותיהם הושכבו בשני ארונות קבורה אחד ליד השניה, לא בוכה עד שהייתי צריכה לדבר, עמדתי מול כולם והתחלתי לבכות גורמת לסופי לבכות, דודהרוז משפשפת את גבי בידה בזמן שאני מדברת בבכי ולבסוף הולכת למראה הקבורה לפעם הראשונה והאחרונה. הם נקברו ביחד אחד ליד השניה. אנשים זרקו ורדים אדומים פנימה וכולם עזבו. אבל אני נשארתי וראיתי את שוער בית הקברות עורם את העפר חזרה על גופותיהם ורואה את התקנת המצבה. וכשהוא עוזב אני מרטיבה את האדמה בדמעות המלוחות שלי. דודה רוז מוצאת אותי באבק שם נרדמתי.

לאט לאט ראשי חוזר להווה אבל הכל מטושטש. רוז מחבקת אותי ואני מרגישה את טליה משפשפת את גבי בידה. מעט אחר כך אני אוספת את עצמי בידיים.

אני שונאת להרגיש חלשה מול אחרים. זה נותן להם יתרון.

אני מתנתקת ממנה ורואה את ג'ו ממהרת לכיווני. היא מחייכת אלי חיוך עצוב ומנקה את עיניי עם טישו ומנגבת את האיפור המרוח. היא מתקנת את האיפור ומנשקת אותי במצחי כמו שאמא שלי נהגה לעשות. היא מחבקת אותי ואומרת, "גרמת לי לבכות, למה היית צריכה לעשות את זה?"

אני צוחקת מעט לפני שאני נושמת עמוק כמו שהיועץ שלי היה אומר לי לעשות. טליה לוקחת את הגיטרה שלי ומניחה אותה מנגד לקיר. עוד אורח, ברונו מארס, מופיע בזמן שהשופטים מחליטים מי ניצחה.

אני שותה הרבה מים.

אחרי ההופעה והפסקת הפרסומות אליוט עולה לבמה, "ואוו!" הוא אומר והקהל מוחא כפיים, "איזה בנות מוכשרות יש לנו פה."

הקהל ממשיך למחוא כפיים.

השופטים עולים לבמה וחביאר לוקח את המיקרופון ואומר, "המנצחת של תוכנית הכשרונות מקבלת חסינות ותישאר לעוד שבוע," הקהל מוחא כפיים כשכולנו עולות לבמה. טליה ורוז מחזיקות את ידיי ואני בוהה ברצפה כדי שהמלצמה לא תקלוט שבכיתי.

"המנצחת של תוכנית הכשרונות של The Search For Cinderella היא,"

יש להם מתופף שמנגן בתופים, "רוז קארטר!"

אני מחייכת ומחבקת את רוז, "יפה לך רוזי," היא מחבקת אותי בחזרה עד שאני דוחפת אותה קדימה וחביאר נותן לה חיבוק ידידותי וורד אדום, ורד החסינות. אליוט מסיים את התוכנית והמצלמות מפסיקות לצלם. אני רואה את הרקדנית באה ומדברת עם רוז שמתחילה לצעוק "כן!" לפני שנרגעה שוב. הרקדנית צוחקת ומחבקת את רוז לפני שנותנת לה כרטיס והולכת. רוז רואה אותי ואת טליה ורצה אלינו, "נחשו מה?!" היא אומרת בהתרגשות. היא אפילו לא מחכה לתשובה.

"היא רוצה שאני אלמד בבית ספר לריקוד המפורסם שלה!"

אני מחייכת אליה, "מזל טוב רוז!"

מעט אחר כך מסיעים אותנו בשתי לימוזינות בחזרה לארמון, כל הבנות מותשות מעייפות. אני אומרת לילה טוב לרוז שהולכת לחדר שלה.

הייתי מותשת פיזית ונפשית ומוכנה ללכת לישון, אבל לפני שיכולתי ללכת לחדר שלי מישהו אחז בידי וידעתי שזה היה חביאר כשהריח שלו שטף אותי. עקבתי אחריו מנומנמת במעלה המדרגות והתמוטטתי לתוך פוף גדול ורך והתכרבלתי לכדור.

הוא צחק והתכופף לידי, "את לא יכולה ללכת לישון עדיין בל, את עדיין מאופרת ועם נעליים."

אני רוטנת אבל אז אומרת בציניות, "אם היית נותן לי ללכת לחדר שלי הייתי יכולה להוריד אותם."

הוא מגחך שוב ואז אני מרגישה את ידו החמה מחזיקה בסנטר שלי כשהוא מזיז את פניי. מגבון לח, בטח מסיר איפור, עובר בעדינות על לחיי ומצחי ומוריד את כל הפודרה. אחר כך זה עובר על העפעפיים והריסים שלי ואחר כך על השפתיים ופניי מרגישות רעננות ונקיות אבל גם חמות מנשימתו של חביאר קרוב אלי.

"היית מדהימה הלילה בל," הוא לוחש. אני ממלמלת תודה ופותחת את עיניי מעט לראות אותו מחייך אליי.

הוא נעמד והולך לשולחן שלו, לוקח משם כמה דברים וסוחב אותם חזרה אליי, "את רוצה לישון פה הלילה?"

אני מהנהנת, עיפה מדי בשביל לזוז. הוא מושיט לי מכנסי טרנינג ואחת מהחולצות השחורות שלו וגם גרביים.

הוא עוזר לי לקום ואני עומדת בפינה ומחליפה בגדים בזמן שאני מסתכלת עליו ובודקת שהוא לא מציץ. מעט אחר כך אני חוזרת לפוף ונופלת עליו. הוא מכסה אותי בשמיכה עבה עם הריח שלו.

להפתעתי הוא נשכב לידי ולוחש, "את יודעת שאת עמדת לזכות אבל הם לא יכלו לתת לך חסינות פעמיים ברצף."

"לא אכפת לי," אני ממלמלת, "זה מגיע לרוז."

אני מרגישה אותו מחייך והוא מניח את ידו מסביב למותני בהיסוס, רואה איך אני מגיבה. אני מתכרבלת קרוב יותר אליו, הוא מחמם אותי בעליית הגג הקרה הזו, "אבא שלי התרשם את יודעת."

אני מחייכת מנגד לחזה שלו, מותשת מדי לומר משהו. הוא משפשף את גבי ואומר לי ברכות, "לכי לישון, בל."

המלצות:

הסיפור הראשון הוא פאנפיק מושלם על וואן דיירקשן בשם Forbidden fruit Harry Styles והוא נמצא במשתמש של ma_ma123. הוא כבר נגמר ויש לו סיפור המשך בשם lost fruit harry styles.

הוא מאוד מיוחד, סוחף, מותח, יש בו חלקים עצובים ושמחים, והעלילה שלו מאוד מעניינת ולא צפויה. הכתיבה ממש טובה ופשוט אי אפשר להפסיק לקרוא.

הסיפור השני הוא סיפור שהוא ממש בהתחלה שלו, קוראים לו Undecided והוא נמצא בשמתמש של AdiVahaba.

הוא סיפור שונה מכל דבר אחר שקראתי, דברים דומים קורים בעוד המון סיפורים אחרים אבל הוא פשוט מיוחד ולא דומה לשום דבר אחר. הכתיבה היא יפה ומיוחדת, הוא מותח כבר בפרקים הראשונים שלו, אבל הוא עדין מציאותי ולא מוגזם כמו הרבה סיפורים עם רעיונות דומים. אני עדיין לא יכולה לספר הרבה עליו ועל העלילה, אבל הוא ללא ספק שווה קריאה.