It was not my lips you kissed, but my soul.
-Judy Garland

פרק 9
בלתי צפוי

1888
זאיין

"מה נעשה כאן במהלך כל הזמן הזה?" לחשתי לעברו של ליאם והוא העביר את ידו בשיערו ונשכב באיטיות על השמיכה המשובצת.

"ננוח ונירגע. מגיע לך רגע של שקט, הרי אתה תמיד עסוק מדי בענייני הממלכה, לא?" הוא מלמל ואני נשכבתי גם כן על השמיכה, לצידו.

גבו היה מופנה לעברי כך שלא ראיתי את פניו ואת החלק הקדמי של גופו.

"אז.. מה צריך לעשות?" שאלתי והוא פלט גיחוך רועש, גורם לי להשפיל את מבטי.

"אתה שואל אותי מה אתה צריך לעשות בכדי לנוח?" הוא לחש והסתובב, חושף בפניי את פניו.

אור השמש העדין והמעומעם גרם לו להראות כה יפהפה.

"אני.. לא, זאת אומרת, אני.." לחשתי והוא צחקק, מניח את אחת מידיו על השמיכה ואת ראשו מעליה.

"אתה פשוט צריך לעצום את העיניים ולנשום לרווחה." הוא לחש ואני בחנתי אותו בעיניי וליקקתי את שפתיי, עוצם את עיניי באיטיות ונושם נשימה עמוקה.

"יופי, בדיוק כפי שעשינו כשהיינו נערים.. שוכבים זה לצד זה ורק נחים, נהנים מהשקט ומהאוויר הנעים והטהור הזה.." הוא לחש ואני בלעתי רוק ופלטתי כחכוח גרוני.

"אלה היו ימים טובים.." לחשתי, מקווה שהוא לא שומע אותי, והרגשתי יד מברישה את הלחי שלי בעדינות ומקרינה חום גוף נעים.

לא הרגשתי חום גוף של אדם אחר במשך יובלות, עידנים; שנים רבות מדי.
למעשה לא הרגשתי נזקק לחום גוף של אף אחד, לא היה אדם שבאמת אהבתי מאז ליאם, כל האנשים שהכרתי לא השתוו אליו - הוא היה מדהים והוא בהחלט השאיר רף גבוה לשאר.
אך אני באמת מרגיש שאני לא צריך אף אחד בחיים כרגע. יש לי את מריאן, את הממלכה ואת מריאן. זה לגמרי מספיק לי.

פקחתי את עיניי והבטתי בליאם.
עיניו עצומות והוא נאנח מדי פעם, נושם נשימות עמוקות ובאמת משתדל לנצל את השקט בשביל להירגע.
ידו מלטפת את הלחי שלי בעדינות, שולחת זרמי חשמל קטנים אל כל העורקים שלי.

הצבתי את ידי על ידו של ליאם, מזיז אותה מהלחי שלי ובכך גורם לו לפקוח את עיניו.

"אני לא מוכן שתיגע בי, הדוכס פיי-"

"למען השם, הוד מעלתך, פשוט תהנה מהשקט.." הוא לחש, לחישה פזיזה שכמעט לא נשמעה.

גלגלתי את עיניי והסתובבתי, מפנה לעברו את גבי ועוצם את עיניי שוב - נכנע לתענוג שהיה ברגע השקט והנעים הזה.

לאחר לפחות שעה, אם לא יותר, היינו באותו המצב, רק שעכשיו קרובים יותר אחד לשני. ממש הצלחתי להרגיש את החום שגופו של ליאם הקרין, מרוב שהוא היה קרוב אליי.

הרוח החמימה הרגישה כמו ליטופים, נוגעת קלות בגופי וגורמת לי להרגיש רענן. קרני השמש המעומעמות מאירות בצורה חשוכה את קרחת היער, כך שלא חשוך אך גם לא מואר. והשקט? השקט הוא מדהים, רק ציוציי הציפורים נשמעים ברקע. זה מושלם, פשוטו כמשמעו.

לפתע רעש דהירה נשמע וקטע את שלוותי, את השקט הנעים ששרר את המקום.

פקחתי את עיניי והרמתי את ראשי מעט, בוחן בעיניי את המקום וסורק אותו במטרה למצוא את הסוסים הדוהרים.

"הוד מעלתך?!" צעקתו של השומר שלי, לואי, נשמעו ואני סובבתי את ראשי, מבחין בלואי, לבוש בשריון המתכת המוכר.

מאחוריו הייתה כרכרת עץ אחרת, נראית חדשה יותר מהשנייה שנהרסה.

לואי חייך לעברי ואני נעמדתי כשהבחנתי בכך שהוא היה על גבו של אחד הסוסים.

סובבתי את ראשי והבחנתי בפניו של ליאם. הוא ישן. פיו היה פתוח מעט ואנחות חלושות נשמעו מדי פעם, הוא נראה שליו כל כך.

חייכתי מבלי לשלוט לעצמי עד שצעקה נוספת נשמעה.

"קדימה, זאיין, אני ממהר!" קולו של לואי גרם לחיוכי להיעלם באיטיות ולידיי להישלח לליאם.

"הדוכס פיין, תתעורר." לחשתי כשניערתי את גופו, מרגיש שזה חוזר על עצמו.

רכנתי לעברו, תופס את לחייו בשתי ידיי ומנסה להעיר אותו בצורה עדינה.

"לילי, קום כבר." דרשתי והפסקתי לנער אותו כשהבנתי איך קראתי לו.

כשחיוך התפרס על שפתיו הבנתי שהוא ער ומיהרתי לקום מהשמיכה, מתרחק ממנו ומגרד את עורפי.

"למה אני צריך לקום?" הוא קרא לעברי והתמתח, מפהק וגורם לי להיאנח.

"באו לאסוף אותנו, תזיז את התחת הקטן שלך ותעלה על הכרכרה. אלא אם כן אתה מעדיף להישאר כאן לנצח.." לחשתי והוא פלט צחקוק, נעמד באיטיות ומתמתח שוב.

"דבר ראשון, התחת שלי ממש לא קטן. דבר שני, אני לא אתנגד לשהות ממושכת במקום היפהפה הזה. זה בוודאות עדיף על הטירה הקודרת שלך." הוא לחש והתקדם אל הכרכרה, משאיר אותי מאחור.

פערתי את פי, מופתע לשמוע שהוא חושב שהטירה קודרת למרות שבמוחי ידעתי זאת כבר מזמן.

הגברתי את קצב הליכתי ונכנסתי אחריו אל הכרכרה, מבחין בכך שהוא כבר הספיק להשתלט על אחת הכורסאות שוכב עליה, עיניו כבר עצומות.

"ישנת מספיק, אם תמשיך לישון אתה תהיה ער כל הלילה, מה תעשה לבד?" שאלתי והתיישבתי על הכורסא המרופדת למולו, משלב את רגליי בצורה שתמיד נראתה לי נשית אך זה לא עניין אותי, זה נוח.

"מי אמר לך שאהיה לבד? אני מבטיח לך, לא ישעמם לי.." הוא לחש, לא פוקח את עיניו, ואני פערתי את עיניי, מנסה לשכנע אותי שלא יעניין אותי אם הוא יעשה אהבה עם מישהו שהוא לא אני.

"בסדר.." לחשתי וגלגלתי את עיניי, מניח את ראשי על אחת מפאות הכרכרה - עוצם את עיניי גם כן.

"הוד מעלתך!" צעקה חרישית גרמה לי לקפץ בבהלה ולפקוח את עיניי.

"זו הפעם החמישית שאני קורא לך, חתיכת ישנוני.." ליאם לחש ואני סרקתי את השטח והבחנתי בכך שהיינו בכרכרה, לבדנו.

הבנתי שהגענו אל הטירה וניסיתי לעמוד אבל בין רגע איבדתי שיווי משקל ויציבות ושמעדתי, אך למזלי ליאם היה מאחוריי ותפס את מותניי.

"ואוו, זאיין, תיזהר.." הוא לחש בקול מודאג ואני דחפתי אותו בחוזקה.

"עזוב אותי.." לחשתי כשיצאתי מהכרכרה, נעצר בחוץ ומחכה לו.

לאחר מספר שניות הוא יצא גם כן, נעמד למולי.

השעה כבר הייתה מאוחרת, השמש הספיקה לשקוע והשמיים הפכו חשוכים.

"כבר מאוחר, אני אלך אל חדרי.. תרצה ללוות אותי, הוד מעלתך?" קולו של ליאם היה נשמע רשמי ואני גלגלתי את עיניי שוב, מרגיש שעיניי עוד יצאו ממקומן מרוב גלגולים.

"בסדר.." לחשתי, לא מרגיש בנוח לסרב לו ומשתדל לשמור על נימוסים בסיסיים.

לאחר הליכה קצרה, בה אף אחד מאיתנו לא השחיל מילה, הגענו אל מפתן הדלת של חדרו של ליאם.

הוא פתח את הדלת ונכנס פנמה, מזמין אותי להיכנס גם כן, ואני משום מה לא סירבתי.

התקדמנו בחדרו עד שנעצרנו במרכזו.

הסתובבתי מעט, בוחן את החדר בצורה יותר יסודית ומנסה לראות מה ליאם הביא איתו.

"למען ה-" צעקתי בקול כשנתקעתי בכיסא עץ כהה.

מעדתי שוב ונפלתי על ליאם, שתפס את מותניי שוב.

הפעם פנים הגוף שלי היה מופנה לעבר פנים גופו, כך שיכולתי לראות אותו טוב יותר.

בלעתי רוק כשהחלתי לסרוק את פניו בעיניי.

עיניו סרקו את פניי גם כן, עד שנעצרו בשפתיי. הוא נשך את שפתו התחתונה ואני בלעתי רוק, משתדל לא להתעלף מרוב לחץ. הוא היה קרוב מדי, מה שגרם לגופי לרעוד.

הוא העביר את ידו על המותן שלי, עד שכרך אותה סביב גופי, ועם ידו השנייה הוא ליטף את הלחי שלי באיטיות מענגת.

הנשימה שלי נעתקה, קצב פעימות הלב שלי האיץ ואני הרגשתי את לחיי מאדימות מעט, את תחושת המבוכה מציפה אותי.

"אתה נראה די מתוח, הוד מעלתך.." הוא לחש בקולו הנמוך והיפה שלא הועיל לי ורק גרם לי להיות יותר מעורפל בתוך הסיטואציה.

הוא היה כה קרוב אליי, פניו רחוקות משלי רק בכמה מילימטרים.

חשתי את נשימותיו החמות על שפתיי, מה שהעביר בי זרמים של חום בכל אורך הגוף.

הרגשתי את בטני מתהפכת כששפתיו נגעו בשפתיי, מברישות זו את זו באיטיות.

חששתי שהוא יתחרט, שהוא ייקח צעד אחורה ושוב לא יעניק לי את מה שאני כל כך רוצה.

אך כל החששות שלי נעלמו כשהוא ריסק את שפתיו על שלי.

תחושה שלא הרגשתי שנים פילחה את איבריי וסחררה את כל החושים שלי.

הוא החל להניע את שפתיו כנגד שלי בתיאום מושלם, מצמיד אותי קרוב יותר אליו.

כרכתי את ידיי סביב צווארו והרמתי מעט את אחת מרגליי, מלטף איתה את רגליו באיטיות וכורך אותו מסביב למותניו.

הוא ניסה לדחוף את לשונו אל הפה שלי ולאחר שסירבתי, נשך את שפתי התחתונה, גורם לי לפלוט גניחה ובכך מצליח להשחיל את לשונו אל פי.

חום ותשוקה בערו בתוכי והרגשתי שאני מאבד שליטה, נופל למשהו שלא צריך לקרות.

צמרמורות נעימות התפזרו במורד גופי ואני הרגשתי כאילו מכת חשמל מכה את כל אורך עמודה השדרה שלי.

"אבא?" קול חלש גרם לשנינו לקטוע את הנשיקה מלאת התשוקה, הרגש והתאווה שחלקנו.

התרחקתי ממנו, מזיז את רגלי מחיקו ומחזיר את ידיי אל הטווח הקרוב אליי.

ניגבתי את שפתיי והשפלתי את מבטי אל הרצפה, מחפש אחר מקור הקול.

עיניי נפערו כאשר הבחנתי בילד קטן, בן ארבע לכל היותר, עומד לצד דלת הכניסה לחדר ומביט בשנינו במבט ישנוני כשידיו מחזיקות בובת דובי קטנה.

גירדתי את עורפי, מבולבל לחלוטין.

הבטתי בליאם, שבלע רוק והתקרב אל הילד הקטן, מתכופף מעט אל הרצפה ומרים אותו לחיקו.

הוא הביט בעיניי והתקרב אליי באיטיות.

"אני שכחתי להציג בפניך את תומאס.." הוא לחש ואני העברתי את מבטי אל הילד בעל השיער הכהה והעיניים הגדולות שבהו בי.

"תומאס, הכר את המלך, זאיין מאליק. זאיין, הכר את תומאס.. הילד שלי."

s

---
מקווה שנהנתן.
אל תשכחו להצביע ולהגיב, אהובות :)
הו ו, אני פשוט אוהבת את התמונה הסקסית הזו אז..
אוהבת♥
20.04