"Nothing hurts more than realizing he meant everything to you, but you meant nothing to him"

פרק 7
נקמה

1888
ליאם

"מה?" לחשתי כשחיוך זדוני התפרס על שפתיי.

"אתה יכול להישאר.." הוא לחש שוב, גורם לי להסתובב ולהביט בו.

ליקקתי את שפתיי ונשענתי על הקיר, בוחן אותו בעיניי.

"אני לא צריך את הטובות שלך, הוד מעלתך. אם אתה לא מרוצה מנוכחותי ומעוניין לשלוח אותי העירה, עשה זאת ואל תוותר לי ותשאיר אותי כאן רק מרחמים, שאני בהחלט מוותר עליהם." הכרזתי והבטתי בו, מקווה שלא ישלח אותי העירה באמת כי אז זה עלול להרוס את התוכנית שלי.

"אל תגרום לי להתחרט, ליאם." הוא הזהיר והרים את אצבעו באוויר, נעמד ומתקרב אלי.

"אם אתה רוצה להתחרט ולשלוח אותי העירה, עשה זאת, לא באמת אכפת לי." הבטתי בו ובחנתי את צעדיו בעיניי.

"לא באמת אכפת לי? אני רואה שלמרות שאתה דוכס עכשיו, בנפש נשארת פשוט עם בעל השכלה נמוכה." הוא הכריז ואני כיווצתי את עיניי והבטתי בו בזמן שהוא נעצר כמה סנטימטרים ממני.

"בחיים לא אמרת שיש לי השכלה נמוכה. אתה יורד לרמה שלא רציתי להגיע אליה." הכרזתי, משלב את ידיי.

"תלמד לדבר ואז אולי אני אדבר אליך יפה, חתיכת חסר השכלה." למען השם, אני אזיין אותו!

אני לא אזיין אותו, למען השם, זו רק תוכנית הנקמה שלי. אני צריך להפיל אותו בפח שלי, לנשק אותו כמה פעמים, לכבוש את ליבו ולשבור אותו כפי שהוא שבר אותי.

"תפסיק לדבר אליי ככה." פלטתי והוא חייך את החיוך המרגיז שלו, חיוך המשדר הבעה מתנשאת.

"אני המלך, אני רשאי לדבר אליך איך שארצה." הוא לחש וצחקק, צחוק צרוד ומתנשא גם כן.

"תשתוק." יריתי לעברו, מרגיש שעוד רגע אני אכה אותו כל כך חזק שהוא יתמוטט.

"תגרום לי לשתוק." הוא דרש ונשך את שפתו בזמן שלחייו החליפו גוון והוא השפיל את מבטו, מתוודע למה שאמר.

"אתה באמת ביקשת שאגרום לך לשתוק? אתה יודע איך זה נשמע?" לחשתי לעברו והתקרבתי אליו.

הוא הרים את מבטו אליי וליקק את שפתיו, נרתע ומועד אחורנית.

"א-אני.." הוא לחש ואני פלטתי גיחוך קולני.

"אתה פשוט מגוחך, זי.." לחשתי לעברו והתרחקתי ממנו, מתהלך בחדר ומתיישב באחד מהכיסאות האיכותיים, שהיו עשויים ממשי.

"אני מגוחך? ולמען השם, הדוכס פיין, אל תקרא לי כך." הוא רטן והתקרב גם כן, נעצר בצידו השני של החדר ומתהלך במעגלים.

"אתה מגוחך." הכרזתי והוא הרים את מבטו והביט בי בעיניו היפהפיות שכמעט הפנטו אותי.

מיהרתי להשפיל את מבטי.

"אתה מעוניין להסביר לי למה אתה חושב שאני מגוחך? או למה אתה מרשה לעצמך לדבר כך אל המלך שלך? אני עשוי להוציא אותך להורג אם תמשיך כך." פלטתי צחקוק קולני והוא בהה בעיניי, נראה כעוס מתמיד.

כשהוא התקרב אליי, בחנתי את צעדיו ואת גופו.

נשכתי את שפתי כשהוא נעצר לצידי, שולח את ידו אל הצווארון שלי ומושך אותי מעלה, שוב בעזרת תמיכתי.

גלגלתי את עיניי כשהוא ניסה להיראות מאיים, אך במקום זאת היה נראה מטופש.

"אתה עדיין מרגיז אותי, פיין." הוא לחש לעברי ואני חייכתי.

"הו, אני מרגיז אותך, הוד מעלתך?" לחשתי ותפסתי את מותניו בידיי, מושך אותו קרוב אליי ובוהה בעיניו.

הוא בלע רוק ובחן את פניי במבט שלא הצלחתי לפענח.

תוך כמה שניות הוא דחף אותי בחוזקה, מתרחק מעט ומביט בי במבט כעוס.

"אם תיגע בי עוד פעם אחת, אני אוציא אותך להורג." הכריז ואני ליקקתי את שפתיי, מתקרב אליו באיטיות.

"הו, זאייני, אתה תוציא אותי להורג? אני מוכן להמר על כל מה שיש לי שאתה בחיים לא תעשה את זה." לחשתי ושילבתי את ידיי.

"אתה באמת רוצה לבדוק את זה?" הוא שאל ואני חייכתי.

"אין בעיה." לחשתי ומשכתי אותו אליי שוב, כורך את זרועותיי סביב גופו ומצמיד אותו קרוב אליי כך שגופינו נגעו.

הבעתי הצינית נמחקה בהדרגתיות כשבחנתי את פניו באיטיות, סורק כל פרט ופרט.

התקרבתי אליו עוד ועוד עד שהרגשתי את נשימותיו החמות על הפנים שלי, את שפתיו מברישות את שלי.

"ה-הדוכס פיין.." הוא לחש והניח את ידיו על החזה שלי, גורם לפרפרים להתפזר בבטני.

"אתה לא תוציא אותי להורג, נכון זאיי?" לחשתי וליטפתי את גבו, מניע את אצבעותיי באיטיות ומבחין בתחושות התענוג שעוברות אליו דרך המגע שלי.

"אני.." הוא לחש ואני קברתי את ראשי בצווארו, מוצץ נקודה בעור שלו.

"ליאם.." הוא נאנק ואני ניתקתי את שפתיי מעורו, רוכן מעט ונעצר ליד אוזנו.

"אתה תוציא אותי להורג, זאיי?" לחשתי והוא עצם את עיניו ונאנח.

"א-אני.." הוא לחש ותוך כמה שניות הייתי בצידו השני של החדר, לאחר שהוא דחף אותי ממנו בחוזקה.

"למען השם, הדוכס פיין. אני מציע שלא תתעסק איתי. אני מאורס, אני המלך ואני ממש אבל ממש לא מחבב אותך." הוא הכריז והעביר את ידו בשיערו, נראה מבולבל.

"אמנם אנחנו נאלץ לעבוד יחדיו, אבל אני מזהיר אותך כבר מעכשיו: שמור מרחק." הוא הזהיר והביט בי במבט כעוס.

"אין בעיה, הוד מעלתך, אני אשמור מרחק.." לחשתי והשפלתי את מבטי.

לא תכננתי שזה ישפיע עליי, הקרבה הזו אליו, אך משום מה אני מרגיש אחרת ממה שחשבתי. לחזור להיות כה קרוב אליו מזכיר לי תחושות ישנות, זיכרונות נעימים מפעם.. זה בהחלט גורם לי לרצות יותר ממנו, וזה לא משהו שאני צריך לרצות. אני חייב להתמקד במטרה, בנקמה, בלשבור את ליבו.

השקעתי כל כך הרבה מעצמי ומחיי רק בכדי לשבור את ליבו ואני לא מתכוון להרוס את התוכנית שלי רק בגלל שאני מפחד להתאהב בו שוב. אני חזק מספיק, אני לא אפול בשבילו שוב.

1883-1888
כללי

ליאם השבור חייך לראשונה לאחר חודש ללא עווית קטן של חיוך.

הוא סוף סוף הצליח לשכנע את אמו, קארן, לצאת מהטירה ולרכב לאחת העיירות הקרובות.

לאחר שליבו נשבר, הוא לא יכל להתמודד עם זה שיראה את זאיין הופך למלך ומוצא לעצמו אישה ממעמד גבוה. הוא ידע שהוא לא יפסיק לאהוב אותו בחיים אם ייאלץ להישאר שם ולראות איך זאיין מתחתן ועושה ילדים, זה יהיה כואב אבל לא יגרום לאהבה שלו להיעלם.

שברון הלב שלו לא התאחה עד שהם היו רחוקים מהטירה.

כעבור שנה הוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב, לא היה דכאוני כפי שהיה פעם, היה מחייך וצוחק - חזר להיות ליאם האמיתי.

באחד הלילות, כרכרתו של המלך עברה בעיירה בה ליאם ומשפחתו התגוררו.

ברגע שליאם ראה את זאיין יורד מהכרכרה, הוא ברח הרחק משם.

כל הרגשות הישנים שלו כלפי הבחור שהפך למלך חזרו.

כל האהבה, השנאה, הרגשות שהוא הדחיק עם השנים, הכל חזר אליו.

באותו הלילה ובעקבות הרגשות המבלבלים שהיו במוחו של ליאם, הרצון לנקמה נזרע במוחו והחל להתפתח עד שבמהלך השנים הפך לתוכנית שלמה.

ליאם השקיע את כל כולו במטרה להפוך לאדם בעל תואר אצולה כלשהו, עד שלבסוף הצליח להפוך לדוכס.

הוא חיכה מעט עד שמצא עבודה מצוינת בטירה, סגן המלך.

הרצון לנקמה כל כך חזק, בוער בעצמותיו ושורף את נשמתו מבפנים.

ליאם לא ירפה עד שלא יקבל את הנקמה שלו.

---
אין לי מושג מה אני כתבתי פה אבל נו, שיהיה
מקווה שאהבתן, לא לשכוח להצביע ולהגיב ;)
אוהבת♥
20.04