Back to that same old place.

פרק 5
החצר

1888
זאיין

התהלכתי אל חוץ הטירה, נחשף לאוויר הקריר והנעים שהכה בגופי.

השקט הנעים ששרר שם היה מופתי, גורם למחשבותיי להתרוקן ממוחי ולהרגשה טובה להתפזר בגופי.

זו פעם ראשונה מזה שנים שאני יוצא אל החצר המלכותית.

מאז המשבר הגדול לא נהגתי לצאת החוצה, זה היה מזכיר לי דברים שלא רציתי לזכור.

חיוך גדול עלה על פניי כשהבחנתי בנדנדת העץ הישנה שליאם ואני נהגנו לשבת עליה ולהעביר שעות שלמות בלהביט זה בזה.

1882
כללי

ליאם ליטף את גבו של זאיין באיטיות מענגת, גורם לנער ששכב מעליו לצמרמורות נעימות שגרמו לגופו לעקצץ.

עיניו של ליאם היו מופנות לעברו של זאיין, הבחור לא הניד עפעף לעבר פינה אחרת ופשוט הביט בנער שחור השיער.

"אתה מתכוון להפסיק לבהות בי מתישהו?" זאיין לפתע שאל, מרים את ראשו מעט מהחזה של ליאם ומביט בעיניו.

"אתה כל כך יפה, זי.." ליאם לחש וליטף את פניו של זאיין, גורם לו להתרגש ממילותיו ומהליטופים הנעימים שלו.

זאיין הקרב לליאם ועטף את ידיו סביב צווארו, מפסק את רגליו מעט ומניח אותן על ליאם בצורה שהרגישה טבעית לשניהם.

"אני אוהב אותך כל כך.." זאיין לחש ונישק את צווארו של ליאם, נשיקה קטנה שגרמה לתחושות נעימות להתפזר בגופו של ליאם.

"גם אני אוהב אותך, קטן שלי.." ליאם לחש וזאיין הסמיק למשמע הכינוי בו ליאם השתמש.

ליאם ליטף באיטיות את הלחי של זאיין, מביט בו בהערצה והערכה רבה.

באותו הרגע זאיין שכב על ליאם, ששכב על נדנדת העץ הישנה והרעועה שיאסר רצה לפרק ולהרוס אך זאיין סירב נחרצות.

הם היו נראים כה שלווים בהתחשב בנסיבות, בהתחשב בזה שאף אחד לא יודע עליהם, בהתחשב בזה שזו אהבה אסורה.

אבל במקום הזה כלום לא היה רע בעיניהם, הכל ברח מראשם, כלום לא הפחיד אותם.

זאיין לא היה מוותר על המקום הזה בחיים, זה היווה בשבילו כמקום החשוב ביותר במהלך השנים האחרונות.

זה היה המקום שלו ושל ליאם, הוא לא היה נותן שייקחו מהם את זה.

1888
זאיין

"חשבתי שהרסו אותה.." שמעתי את קולו של ליאם ומיהרתי לסובב את ראשי, מבחין בדמותו לצד אחד השיחים.

הוא העביר את מבטו על המקום, סורק כל פרט ופרט.

"לא הרסו, הציבו אותה באחד החדרים הישנים שהכיל חפצים הרוסים.. לאחר ההכתרה שלי והפיכתי למלך החזרתי אותה לכאן.." לחשתי והתקרבתי אל הנדנדה, מתיישב עליה באיטיות ושומע את צליל החריקה של שרשראות הברזל החלוד.

"לא השתנה כאן הרבה.." ליאם לחש והתקרב אל הנדנדה גם כן.

"אתה נוהג לצאת לחצר הרבה כמו פעם?" הוא שאל כשהתיישב לצידו, רחוק רק בכמה סנטימטרים בודדים ממני.

"לא.. למעשה, לא יצאתי הנה כבר שנים.. אין לי מושג מה גרם לי לצאת הנה דווקא הלילה.." לחשתי, מדבר בכנות.

הוא חייך והרים את מבטו, בוהה בעיניי.

"אולי הזכרתי לך משהו, את העבר, וזה גרם לך לבוא הנה.." הוא לחש ואני הרגשתי את נחיריי מתרחבים.

אני חייב לפעול בקשיחות, אסור לרגש, ואף לא לקטן ביותר, לגעת בי כשאני לצידו.

אני חייב להישאר קשוח, לא ליפול לזה שוב.

"לא ענית לשאלה שלי קודם.." הוא לחש ואני גירדתי את עורפי.

"מה שאלת?" לחשתי והוא חייך והביט בצמחייה הרבה שהייתה מפוזרת בגינה שהייתה יפהפייה אך לא מספיק מטופחת.

"אתה אוהב אותה?" הוא לחש ואני השפלתי את מבטי אל הרצפה, נושם נשימה עמוקה.

"למה זה משנה?" שאלתי והרמתי את מבטי, מביט בעיניו.

"זה משנה כי כשנפרדנו אמרת שזה בגלל שאתה לא אוהב אותי יותר.. אני חושב שאם אתה מתכוון להינשא לליידי מריאן, לגיטימי שתאהב אותה.." הוא השיב ואני בלעתי רוק.

"אם זה לגיטימי, למה אתה שואל?" שאלתי והוא נשען כנגד נדנדת העץ, פורס את ידיו עליה ונראה נינוח למדי.

"אני שואל כי זה לא נראה כאילו אתה אוהב אותה." הוא הכריז ואני הרגשתי את נחיריי מתרחבים.

"מי אתה שתחליט אם אני אוהב אותה או לא?" שאלתי ונעמדתי, משלב את ידיי ומביט בו בעיניים מכווצות.

גיחוך נמוך וצרוד ברך מפיו כשחיוך קטן התפרס על שפתיו.

"מדוע זה כה מכעיס אותך?" הוא שאל ושילב את ידיו גם כן, נראה מאוד בטוח בעצמו.

"ז-זה לא מכעיס אותי." הכרזתי והסתובבתי, מפנה לעברו את גבי ומתחיל להתהלך בסיבובים קטנים בחצר.

"למעשה זה דווקא כן מכעיס אותי," לחשתי והוא צחקק.

"מי אתה שתחטט בחיי הפרטיים? אתה בסך הכל דוכ-"

"הפעם אני לא עוד פשוט עם, בתור דוכס אני רשאי לשאול אותך דברים ולהיות בסביבתך, לא?" הוא קטע אותי ואני נעצרתי במקומי והבטתי בו.

"אתה רשאי בדיוק כפי שאני רשאי לסרב לענות לך." השבתי והמשכתי ללכת, לא לפני שבחנתי אותו בקפידה.

"אתה לא אוהב אותה." הוא הכריז ואני נאנחתי בקול.

"מה זה בכלל משנה לך? אולי עדיף שנדבר על העובדה שאני ואתה נעבוד זה לצד זה בכל יום מעתה ואילך? זה לא מפריע לך?" שאלתי והתחלתי ללכת במהירות, עדיין מסתובב במעגלים.

"זה בכלל לא מפריע לי.. אני גם לא מוצא סיבה שזה יפריע לך, הוד מעלתך.." הוא לחש ואני נעצרתי לשנייה, בולע רוק וממשיך ללכת.

"איך בעצם אד מצא אותך ובחר בך לעבודה הזו?" שאלתי בשקט וגירדתי את ראשי.

הוא כחכך בגרונו, מה שגרם לי לכווץ את עיניי ולהיעצר במקומי.

"ליאם, אתה זה שניגשת אליו?" שאלתי והצבעתי עליו, מביט בו במבט כעוס.

הוא ליקק את שפתיו ואני בלעתי רוק, מתקרב אליו ומושך בצווארון חולצתו.

תוך שניות בודדות הטחתי אותו כנגד העמוד שהחזיק את הנדנדה, בוהה בעיניו.

"אתה אשם בזה שאני אאלץ לראות אותך בכל יום במשך כל מי חיי?" שאלתי והתקרבתי אליו, גופי נוגע בשלו ואני מצמיד אותו עוד יותר אל העמוד.

הוא לא היה נראה מפוחד, זה בכלל לא הרתיע או הטריד אותו.

"אם אתה שואל האם אני זה שמצא את העבודה ושכנע את אדוארד לתת לי אותה, התשובה היא כן." הוא לחש ואני הרגשתי את נחיריי מתרחבים.

"אתה מרגיז אותי, הדוכס פיין." נהמתי ובחנתי את פניו, שלא שידרו שום הבעה.

הוא ליקק את שפתיו ואני ניסיתי להסיט את מבטי משם אך לא הצלחתי, כל תשומת הלב שלי הופנתה אל זוג השפתיים הבשרניות והמפתות שלו.

בלעתי רוק והסטתי את מבטי במהירות, נעזר בכל כוחותיי ונלחם ברצון שלי להביט בו.

שיחררתי את אחיזתי בצווארון החולצה שלו והתרחקתי, מביט בו ובולע רוק.

"אני לא מסכים שאתה תהיה הסגן שלי, אני אטפל בזה ואתה תוכל לצאת העירה כבר מחר בבוקר." הכרזתי והתרחקתי, עדיין מביט בו.

"אתה באמת לא תיתן לי את העבודה רק בגלל העבר שלנו? אז היינו יחד פעם, למה זה צריך להשפיע?" הוא שאל ואני נאנחתי.

"זה משפיע, בסדר? זה משפיע עליי וזה מפריע לי." הכרזתי והתקרבתי אל דלת הכניסה לטירה.

"למען השם, ליאם, פשוט תוותר על זה וזהו.. מחר בבוקר תרכב אל העיירה הקרובה ופשוט תניח לזה.." לחשתי והוא הביט בי.

תהיתי איך הוא בכלל שמע אותי מהמרחק הזה.

"לילה טוב, הדוכס פיין."

---
קיבלתן פרק נוסף בגלל חג שני :)
חג שני שמח לכולן (?) אין לי מושג קלוש מה אני אומרת, בכל אופן, שיהיה.
הפאנפיק עדיין צולע, לא נורא זה ישתפר.
אוהבת♥
20.04