Never understimate someone's ability to find out the truth.

פרק 28
האמת

1889
זאיין

"זאיין, בבקשה אל תעשה לי את זה.. אל תגרום לי להרגיש אשם, להרגיש יותר רע ממה שאני מרגיש עכשיו.." ליאם לחש לעברי אני השפלתי את מבטי.

"אז מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני פשוט אוותר עליך? אוותר כי קצת קשה? כשנשבעים אמונים זה לזה, מבטיחים להיות זה לצד זה גם אם האחד חולה, ואני לא מתכוון לוותר עליך בגלל שאתה גוסס. אני מקווה שאתה תשתדל להתאמץ, שלא תוותר בגלל שמעט קשה עכשיו.." הכרזתי והוא נאנח.

"אם זה היה הפוך, היית מבין כמה זה קשה לי.. אבל זי, אם אתה באמת אוהב אותי, אל תפגע בעצמך ותשב לצידי בכל יום. תמשיך עם החיים שלך, זה יעשה לך טוב." לחש ואני פלטתי נשיפה ארוכה.

"ליאם. אתה באמת רוצה שאפסיק לבוא הנה?" לחשתי והוא התייפח.

"אני רוצה שתבוא לכאן בכל יום, שתנשק ותחייך, שתספר סיפור על היום שלך. אבל לא, אל תעשה את זה. אל תבוא הנה. אני לא אוכל לראות אותך ככה ואז יכאב לי יותר ממה שכבר כואב. שנינו נהיה אומללים, לפחות שאתה תהיה שמח." הכריז.

"אני לא אהיה שמח בלעדיך!" צעקתי, לא שולט בעצמי, והוא בלע רוק.

"אתה תהיה חייב ללמוד להיות שמח בלעדיי, כי אני לא אהיה פה לעוד הרבה זמן." נשכתי את פנים פי מבפנים כשהוא דיבר.

"להתראות לך." לחשתי, מרגיש כעוס.

קמתי, לא מביט בעיניו, הסתובבתי וניגשתי אל הדלת, בולע רוק ויוצא משם.

"לפחות הוא חי. אבל עזוב את זה לרגע, אתה רואה שצדקתי?" לואי חייך ואני זקפתי את גבותיי ובהיתי בו.

"אתה חסר טאקט, בחור. הוא גוסס, למי אכפת שצדקת?" יריתי והוא השפיל את מבטו.

"הוא יהיה בסדר, אני בטוח.." לחש ואני השפלתי את מבטי גם כן.

"אבל אתה מודה בכך שצדקתי? אתה רואה שאתה מתחרט על הנישואים איתה?" גלגלתי את עיניי.

"נכון, לואי, צדקת." השבתי, מרגיש מיואש.

"תפסיק להיות מדוכדך. אני מבין לגמרי למה הוא הרחיק אותך, זה מראה שהוא אוהב אותך. הוא לא רוצה שתראה אותו כך כי אז אתה תסבול, ואם אתה תסבול אז הוא יסבול אפילו יותר. זה מה שעושים באהבה, זאיין, מקריבים ומוותרים על דברים חשובים. והוא וויתר על לראות אותך ברגעים האחרונים של-"

"לואי! איך אני אמור להירגע? אמרת שהוא יהיה בסדר ופתאום אתה מזכיר את הרגעים האחרונים לחייו? אתה חתיכת חמור!" הטחתי בו והוא נשך את שפתו, מביט בי במבט מבולבל.

"א-ופס?" לחש ואני נאנחתי.

"בבקשה תגרום לי לשכוח מהנושא הזה, לפחות לרגע. תספר לי קצת עליך, מה איתך? ולמה לעזאזל אתה עדיין חבר שלי אחרי שצעקתי עליך כמו בהמה טיבטית?" שאלתי והוא גיחך, מניח את ידו על גבי וטופח מספק פעמים.

"חברים טובים ואמיתיים נשארים לתמוך גם ברגעי שפל. אז אני אספוג ממך קללות וצעקות, זה לא מפריע לי, אתה עדיין חבר שלי." הוא גרם לי להרים את מבטי ולחייך סוף כל סוף.

"אתה אדם טוב, לואי." לחשתי והוא השפיל את מבטו, מחויך.

"והחיים שלי הם.. בסדר.." מלמל ואני כיווצתי את עיניי.

"מה קרה?" שאלתי.

"הארי.. הוא לא מוכן להתראות איתי בציבור.. הוא מפחד מתגובתם של אנשים לכך שהוא נמשך לגברים. יש בינינו קצר כרגע.." הכריז בטון מעט עצוב ואני ליטפתי את כתפו, משתדל לנחם אותו.

"אני לא יכול להצדיק לא אותו ולא אותך.. אני מבין אותו, אנשים יכולים להיות אכזריים והוא לא רוצה שתסבלו, שניכם. אני מבין גם אותך, אתה רוצה לנשק אותו בציבור. אבל אל תפסיקו להיות זה עם זה בגלל דבר כזה. אהבה זה משהו נדיר, כבר דיברנו על זה. לא שווה לוותר בגלל שקצת קשה, נכון?" הוא בלע רוק והנהן.

"אני אנסה לדבר איתו.." לחש ונעמד.

"אני מקווה שתהיה בסדר. ואני מצטער על החוסר התחשבות שלי מלפני כמה שניות.." לחש ואני צחקקתי.

"אני מצטער על כל מה שעשיתי, אני הייתי הרבה יותר גרוע. אין לך על מה להתנצל." אמרתי והוא חייך.

"בהצלחה, עם הכל. אני מקווה שתרגיש טוב יותר.. בכל זאת, עברת תקופה לא נעימה, החתונה, ליאם.. לא שנה טובה כל כך, לא חודש טוב." השפלתי את מבטי.

"לא חיים טובים.." לחשתי והוא צחקק.

"בהחלט צודק." לחש גם כן ואני צחקקתי יחד איתו.

הבטתי בו והוא שילב את ידיו והביט בי גם כן.

"יש לי בקשה קטנה אליך.." הכריז ואני חיכיתי שימשיך.

"תכבד את מה שליאם אמר לך ואל תיגש לשם אלא אם כן הוא ימות, חס וחלילה, או יחלים." הבטתי בו ובהיתי כמה דקות, מאפשר לאין ספור מחשבות לחדור אל מוחי.

אולי הוא צודק? אולי אני צריך להניח לו? להעניק לו שלווה? לקיים את מה שהוא ביקש ממני? אני לא רוצה לגרום לו לצער, להכאיב לו יותר ממה שכבר כואב לו. זה ישבור אותי.

"בסדר.."

כעבור חודש
זאיין

ניגשתי אל חדרו של ליאם כשהשמש הפציעה.

הרופאה שלו דיווחה לי שמצבו השתפר, טענה שזה נס.

לא רציתי להיכנס לשם כשהוא ער, אבל הייתי חייב לראות אותו. את עיניו היפות.

כשפתחתי את הדלת, ראשו של ליאם הופנה לעברי.

הוא שכב על המיטה, מכוסה בשמיכה.

"ליאם.. איך אתה מרגיש?" פלטתי והתקרבתי אליו, מגיע אל מיטתו ונעמד קרוב אליו.

הוא הביט בי והשפיל את מבטו, מניד בראשו.

"אני מרגיש מצוין. ומה שלומך?" שאל ואני כיווצתי את עיניי, מבולבל לחלוטין.

"קרה משהו שאני לא מודע אליו?" שאלתי והוא נאנח.

"אל תתנהג כאילו אני מעניין אותך בכלל, הוד מעלתך." ושוב חזרנו לרשמיות המיותרת.

"כבר התגברת עליי. לא הגעת הנה כל כך הרבה זמן, לא עניינתי אותך. אני לא באמת חשוב לך." הוסיף ואני ליקקתי את שפתיי.

"סליחה?" שאלתי ופערתי את עיניי.

"ראשית, אתה זה שביקשת שלא אבוא. אמרת בפירוש שאם אני אוהב אותך, שאניח לך. ושנית, אני.. אני הגעתי הנה בכל לילה, ליאם.. למרות שלא רציתי, לא יכולתי.. הייתי חייב לראות אותך. בכל פעם שהיית נרדם אני הייתי מגיע בכדי לבדוק שאתה חי, שהכל בסדר איתך." מלמלתי והשפלתי את מבטי.

מחשבות רבות רצו במוחי עד שהבנתי שסוף כל סוף אני יכול להתעמת איתו בנוגע למשהו שישב על ליבי תקופה. לא רציתי לדבר איתו על זה עד שהוא ירגיש טוב באמת, אבל לא שלטתי בעצמי.

"באחד הלילות אני.. אני מצאתי קלף ישן ומגולגל שהיה באחת המגירות שלך.." לחשתי והבחנתי בכך שעיניו נפערו.

"א- איזה קלף? אני לא יודע על מה אתה מדבר.." הוא גמגם, משקר, ואני עצמתי את עיניי ובלעתי רוק שוב ושוב.

"מתי התכוונת לספר לי שהכל היה חלק מהתוכנית שלך?" לחשתי כשעיניי נעשו מעט רטובות.

לא רציתי לבכות למולו, אבל זה היה קשה מדי ובהחלט נשברתי. בכיתי כמו ילדה קטנה. זה כאב מדי.

"שאתה לא באמת אוהב אותי ושהכל היה חלק מהנקמה שלך בי?"

---
וואו. כבר פרק 28.
ציפיתי שהסיפור הזה יהיה הרבה יותר קצר.
טוב, נזרום.
מטרות: 130 הצבעות, 70 תגובות.
אוהבת♥
20.04