I wanna write i miss you on a rock and throw at your face so you know how much it hurts to miss you.

פרק 24
זאיין היקר

1889
זאיין

עבר חודש מאז הפעם האחרונה בה ראיתי את ליאם. זו גם שנה חדשה.

הגעגועים אליו גוברים מיום ליום אך ההכחשה מתגברת גם כן.

ההכנות לחתונה נגמרו ומחר אני מתחתן עם מריאן.

אני יודע שזו טעות, שאני אתחרט על זה, אך אני יודע גם שאני חייב.

"סלח לי, הוד מעלתך.." קול נשמע מבעד לדלת הכניסה למשרדי ואני הרמתי את ראשי.

"אתה רשאי להיכנס." הכרזתי ותוך כמה שניות הדלת נפתחה, חושפת בפני את דמותו של אחד ממשרתיי.

"מה רצונך?" שאלתי.

"קרה משהו עם החתונה? חסר משהו? מריאן מרגישה טוב? מה עם תומ-"

"הכל בסדר, רק רציתי לעדכן אותך שקיבלת מכתב ללא חותמת מוכרת אז הרגשתי צורך לשאול אותך מה לעשות איתו במקום להעביר ישר אל אחד המשרתים שלך." הוא שאל ואני הבטתי בידו, שאחזה בנייר קלף בצבע כהה.

"תעביר לי את זה." הכרזתי והוא הנהן והתקרב אליי, מושיט לעברי את המכתב ומניח אותו על השולחן למולי.

"עוד משהו?" שאלתי והוא הניד בראשו, משפיל את מבטו.

"תסתלק." הכרזתי והוא בלע רוק והנהן במרץ, מסתובב ויוצא מהחדר במהרה.

הבטתי בנייר הקלף המגולגל וליקקתי את שפתיי, תוהה מה מכיל המכתב.

גלגלתי את עיניי, מחליט שזה לא משהו חשוב ודוחף את הנייר אל כיס הז'קט הכחול.

"אני מניח שנוכל להגיד שזה הילד שלי. הוא יהיה יורש העצר, אף אחד לא יוכל לגלות שהוא מגבר אחר." הכרזתי ומריאן הסתובבה שוב בחדר, נעה במעגלים.

"אני מפחדת. אתה מודע לכך שאני אהיה זו שתוצא להורג אם יגלו?" שאלה ואני נאנחתי, מרגיש עייפות.

"מרי, כבר מאוחר. הכל יהיה בסדר, אם הילד לא יהיה לבן כסיד, בלונדיני ובעל עיניים כחולות, אף אחד לא יחשוד. אל תדאגי." הכרזתי לעברה והיא בלעה רוק.

"ואם הילד יהיה לבן כסיד, בלונדיני ובעל עיניים כחולות?" לחשה לעברי ואני כיווצתי את עיניי.

"עם מי לעזאזל שכבת?" שאלתי והיא אפשרה לדמעות לזלוג על פניה.

זו הפער הראשונה בחיי בה ראיתי את מריאן דומעת, היא לא מראה את רגשותיה וזו הזדמנות נדירה לראות מי היא באמת.

"אני לא בטוחה שאתה מכיר אותו.. הוא דוכס מאירלנד, קוראים לו נייל הורן." היא הכריזה ואני נאנחתי.

"והוא לבנבן בלונדיני בעל עיניים כחולות?" שאלתי והיא הנהנה, גורמת לי לגחך.

"מה מצחיק אותך?" שאלה בקול שבור ואני צחקקתי.

"זה משעשע, איך שהחיים הם פשוט מחורבנים." הכרזתי והיא נעצרה סוף כל סוף, מביטה בי במבט מיואש.

"זה יפה שהחיים מחורבנים, עכשיו אתה יכול לספר לי מה נעשה אם הילד יירש כמה מאפיינים מאביו?" שאלה ואני השפלתי את מבטי.

"נגיד שזה עבר בגנים מסבתך. אף אחד לא יבדוק אותנו, ואם יהיה אחד כזה – אני אוציא אותו להורג." הכרזתי והיא הנהנה, עדיין נראית מפוחדת.

לאחר מספר דקות בהן ניסיתי להרגיע את מריאן בטענות שהכל יהיה בסדר, ניגשתי אל חדרי ופשטתי את בגדיי מעליי, מחליף לנמנמת.

כשהרמתי את הבגדים מהרצפה, הנייר המגולגל נפל על הרצפה.

בלעתי רוק ונאנחתי, שולח את ידי אליו ומחזיק אותו בידי.

לאחר שהשלכתי את הבגדים אל תוך סל עץ גדול שהיה בכניסה לחדרי, התקדמתי אל עבר המיטה שלי ונשכבתי עליה.

התכסיתי בשמיכה ופתחתי באיטיות את המכתב.

"זאיין היקר,"

קראתי ובלעתי רוק.

"אני יודע שעבר רק שבוע מאז הפעם האחרונה בה התראינו, ובטח אתה תקבל את זה מעט זמן לאחר מכן, ולמרות שנפרדנו ברע, אני מרגיש צורך לכתוב לך."

המכתב מליאם? ליאם כתב לי?

נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי לקרוא את הכתוב.

"החיילים כאן מדברים בלי סוף וכבר הספקתי לשמוע שההכנות לחתונה קרבות לסיום, מה שמעיד על כך שהחתונה קרבה מאוד.

ייתכן אפילו שכשתקבל את המכתב תהיה כבר אדם נשוי.

אני מאחל לך בהצלחה עם מריאן, אני בטוח שאתה תהיה מאושר גם בלי שאני אהיה בחיים שלך.

כשרק שמעתי שהחתונה קרבה, הבנתי שעליי לשכוח ממך. לשכוח מאיתנו.

זה היה נראה לי פשוט אבל עובדה שאתה עדיין חרוט עמוק עמוק בליבי.

לעזאזל, זי, אולי אני לא מוכשר, אני לא יודע לכתוב יפה, אני לא משורר, אני לא חכם ואני לא בעל השכלה גבוהה, כפי שאמרת, אבל אני מרגיש שאני חייב להביע את הרגשות הרבים שיש לי כלפיך. שאני חייב לכתוב לך את המילים האלה.

אתה לא יוצא לי מהראש.

בימים, אני חושב עליך. בלילות, אני חולם עליך. אין רגע שאתה לא נמצא במחשבותיי.

אני מתגעגע אליך כל כך.. אל השפתיים היפות והרכות שלך, אל השיער הנעים, אל הריח הממכר שלך, אל המגע והליטופים המענגים שלך שתמיד מעבירים בי צמרמורות..

אני יודע שזה מגוחך לכתוב לך, אחרי שאמרתי לך בהצלחה עם מריאן.. אחרי שכעסת עליי.. אני יודע שזה אפילו מסוכן..

אם מישהו אחר יפתח את המכתב הזה, סביר שיוציאו אותי להורג, אבל לא אכפת לי..

אני רוצה שתדע שלא משנה כמה אתה רחוק ממני, אני מרגיש אותך.. אני יודע שזה נשמע דבילי אבל זי, אני אוהב אותך בכל ליבי ואני מרגיש אותך.. אני לא יודע איך להסביר את זה, אי אפשר להסביר את זה במילים.. אי אפשר להסביר את האהבה שלי כלפיך במילים..

אתה לא יודע מה הייתי עושה בשביל להיות לצידך עכשיו.

זה לא שאני מתחרט על כך שהגעתי ללחימה. זה חשוב לי, לעזור למדינה שלי. אני פשוט כל כך רוצה אותך, זאיין. כל כך רוצה להיות איתך ולשמוע את הקול המלאכי שלך..

הלב שלי פועם בחוזקה רק מלחשוב עליך, מלחשוב על השפתיים שלך כנגד שלי.

כמה שאני רוצה לנשק אותך עכשיו, ללטף את הפנים היפהפיות שלך..

אתה כל כך יפה, אני כל כך מתגעגע אליך. אמרתי את זה כבר הרבה פעמים אבל אני באמת מתגעגע, יותר מלכל דבר אחר..

אתה מתגעגע אליי, אהובי?

לעזאזל, קשה לי לחשוב על זה שכשאחזור אני לא אוכל לחבק אותך בחוזקה, לסחוב אותך איתי אל חדר השינה ולגעת בך במשך כל הלילה.. קשה לי לדעת שייתכן שכשאחזור אתה תהיה נשוי ולא נוכל להיות יחד יותר.. אני לא מאמין שאני לא אוכל לתנות אהבים איתך יותר בחיים, שלא אוכל לחבק אותך ולשבת לצידך..

זה שובר לי את הלב לדעת שכשאחזור סביר להניח שאתה תהיה שלה, בעלה, הגבר שלה..

אני רק רוצה שתדע שאני אוהב אותך יותר מכל. אני באמת מאחל לך בהצלחה עם מריאן, אני מאחל לך שתהיה מאושר כי זה מה שבאמת חשוב לי.. רק רציתי שתדע מה אני מרגיש, שתדע שבאמת קשה לי בלעדיך.

אני מוסר לך נשיקה גדולה, מכל הלב שלי.. זה מגוחך אבל, נישקתי את הנייר ממש כאן למטה.. תדמיין שאלה השפתיים שלי?

אני מצטער, אני לא יודע להיות רומנטי אבל אני משתדל..

כדאי שאפסיק, אני בטח רק מביך את עצמי עוד יותר..

אני מקווה שאחזור בקרוב.

באהבה גדולה,
ליאם."

---
אז מסתבר שאני מטומטמת. המבחן בכלל בשלושים לשמיני ולא לחודש הזה, קראתי לא נכון.
שיהיה.
מטרות: 117 הצבעות, 100 תגובות.
אוהבת♥

20.04