...and they lived happily ever after.

פרק 12
היה היה פעם

1888
זאיין

פקחתי את עיניי ולמזלי כשסובבתי את ראשי לא נאלצתי להביט במבטה האפל של מריאן.

צידה במיטה היה ריק ואני פלטתי אנחת הקלה, לא מעוניין לשוחח עימה יותר בחיים.

כאשר בחנתי את החדר בעיניי, הבחנתי בכך שמבעד לחלונות היה חושך מוחלט.

זו הייתה שעת ערב עדיין, ישנתי רק כמה שעות בודדות.

לאן מריאן נעלמה?

גלגלתי את עיניי, מתוודע לכך שלא באמת מטרידה אותי העובדה שהיא אולי בוגדת בי כרגע.

אין לי שום רגש כלפיה, שתעשה מה שתרצה כל עוד שאר הנתינים לא מודעים לכך.

לאחר כמה דקות בהן התהפכתי מצד לצד, מנסה להירדם שוב, דמות מוכרת עמדה לצד דלת הכניסה לחדר.

"מה אתה עושה כאן?" שאלתי והוא גלגל את עיניו.

"אתה יכול לפחות להגיד לי שלום, זה שאתה מלך לא אמור להעיד על נימוסים?" ליאם שאל ואני גלגלתי את עיניי הפעם.

"אני אגש ישר אל העניין," הוא הכריז ואני קמתי מעט מהמיטה, מתיישב כנגד המשענת.

"אני צריך ממך טובה." בהיתי בו מספר שניות עד שלפתע נחירת צחוק נפלטה מפי.

הוא הביט בי במבט מבולבל ואני צחקקתי לי, משלב את ידיי.

"אתה צריך ממני טובה?" שאלתי, מגחך וגורם לו להיאנח.

"לא יודע למה חשבתי שתרצה לעזור לי.. בסך הכל רציתי שתשים עין על תומאס כשאני מתקלח, אמו עדיין לא הגיעה ואני לא רוצה להעיר את המשרתת ומכיוון שאתה כבר ער אז חשבתי ש- לא משנה.." הוא קטע את עצמו ואני נאנחתי ונעמדתי, מתקרב אליו.

"אני אשמור עליו, אל תדאג.." לחשתי ועברתי לצידו, יוצא מהחדר כשהוא בעקבותיי.

"זה די מפתיע, הוד מעלתך.. תודה רבה.." הוא לחש ואני הנדתי את עפעפי לכיוונו, בוחן אותו ומבחין בעווית חיוך על פניו.

כשעיניי עקבו אחר מבטו, הבחנתי בכך שהוא בוחן את הנמנמת שלי והרגשתי את לחיי מחליפות גוון.

"אל תעז להגיד מילה, אני נראה מדהים ככה." הכרזתי בציניות והוא צחקק.

"ממש מדהים.. למעשה אתה נראה טוב יותר ללא בגדים בכלל.." הוא לחש ונשך את שפתו, גורם לי לקפוא במקומי לכמה שניות.

"אני.." הוא לחש ואני כחכחתי בגרוני והמשכתי ללכת.

"שקט." לחשתי לעברו.

הלכנו כמה שניות עד שהגענו אל החדר של ליאם.

תומאס שכב במיטתו של ליאם, בצידה השמאלי, והביט בשנינו.

"תומי, המלך הסכים לשמור עליך לכמה דקות. אל תציק לו ותשתדל להירדם. כשאחזור אספר לך את הסיפור, כך שאתה יכול לחכות לי אם קשה לך.." ליאם לחש לעברו ואז העביר את מבטו אליי.

"תיהנו.." הוא לחש והסתובב, מתהלך אל כיוון היציאה מהחדר.

"אני שמח שהסכמת לבוא!" תומאס הכריז בקול גדול ומשך את תשומת ליבי.

צחקקתי מעט והתיישבתי בכיסא שהיה לצד המיטה, בצידו של תומאס.

"אז, על איזה סיפור ליאם דיבר קודם?" שאלתי, מרגיש צורך לדעת על מה מדובר.

"הוא מספר לי בכל לילה סיפור לפני השינה.." תומאס השיב והתחפר מעט בשמיכה, מחייך לעברי.

"אולי אתה תספר לי סיפור הלילה?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי, מחייך.

"למה לא? בטח יש לך סיפורים נחמדים לספר!" הוא צעק ואני צחקקתי.

"הו, אני בטוח שאני אהיה גרוע בזה.." לחשתי והתגוננתי בעזרת ידיי, נראה מטופש לחלוטין.

"אף אחד לא גרוע בלספר סיפורים, המלך זאיין. כמובן שאף אחד לא טוב כמו ליאם, אבל אתה בטח מספר נהדר!" הוא צעק והביט בי בעיניים מכווצות ובידיים שלובות.

"ליאם טוב בזה?" לחשתי כשחיוך החל לגדול ולהתפרס על פניו.

"בהחלט.. הסיפורים שלו קסומים, לא כמו סיפוריי אגדות רגילים! אמנם יש בהם משפחת מלוכה, אבל זה כה יפהפה!" הוא הכריז בקול ואני צחקקתי.

"על מה הוא מספר לך?" שאלתי בין גיחוך לגיחוך והוא נרגע מעט.

"בדרך כלל הוא מספר סיפורים על נער ונערה, יורשת העצר ופשוט עם." ליקקתי את שפתיי והשפלתי את מבטי, מהנהן ומחכה שימשיך לספר.

"היה היה פעם ילד בשם ג'יימס, אשר היה בנה של הטבחית של בית המלוכה הבריטי." הבטתי בו במבט מבולבל וגירדתי את עורפי.

"ג'יימס היה אוהב לצאת לגינה המלכותית ולשחק בחוץ. במקביל, יורשת העצר זינה, הייתה גם כן אוהבת ללכת לחצר. בערב אחד, השניים נפגשו ומשם הסיפור שלהם מתחיל.." שיעול קל ברח מפי וגרם לתומאס לצחקק.

"תוכל לספר לי משהו שקשור בג'יימס ובזינה?" הוא שאל כשפרצוף חמוד התנוסס על פניו, ידיו שולבו בצורה של התחננות.

גלגלתי את עיניי ושאפתי אוויר רב מריאותיי, נושם לרווחה ומשלב את רגליי.

"אני מניח שאני יכול לנסות.."

"איך זה היה?" שאלתי לבסוף והוא חייך לעברי, פותח את פיו באיטיות ומפהק כשידיו נשלחות לצידיי ראשו.

"למען האמת, ליאם כבר סיפר לי את הסיפור הזה, אבל זה היה לא רע בכלל.." הוא לחש ואני השפלתי את מבטי.

אז ג'יימס וזינה הם ליאם ואני?

"הו ושכחתי להגיד לך, לפני שתלך, אני יודע ששמו האמצעי של ליאם הוא ג'יימס. ודי סביר שהוא לא בחר את השם זינה סתם כי הוא אוהב את השם הזה.." הוא לחש לעברי בקול ישנוני ואני ליקקתי את שפתיי.

"כדאי שתלך לישון עכשיו," לחשתי וליטפתי באיטיות וברכות את הלחי החמימה שלו.

הוא חייך והנהן, מפהק שוב וגורם לי לחייך גם כן.

ישבתי שם מספר דקות, מביט בילד הקטן והחמוד כשהוא נעשה ישנוני יותר ויותר עד שלבסוף נרדם.

"תומי? אתה עדיין ע-" הרמתי את מבטי והבחנתי בליאם, שעמד בכניסה לחדר במגבת שהייתה כרוכה סביב מותניו, טיפות המים זלגו על גופו באיטיות.

נשכתי את שפתי התחתונה והוא קטע את עצמו כאשר הבחין בי, אך בכל זאת המשיך להתקרב אלינו.

"הוא מעולם לא נרדם בלי סיפור לפני השינה.. אל תגיד לי שהוא הכריח אותך לספר לו אחד.." ליאם לחש לעברי ואני גיחכתי, משתדל לשמור על השקט.

"הוא לא הכריח, הוא ביקש ואני הסכמתי.." לחשתי וליאם צחקק והעביר את ידו בשיערו הלח.

מגבת נוספת נחה מסביב לצווארו והוא שלח את ידיו אליה, לוקח אותה ומתחיל לנגב את טיפות המים שהיו על פלג גופו העליון.

השפלתי את מבטי ונעמדתי מהכיסא באיטיות, מגרד את עורפי ותוהה מה לעשות.

"הוא סיפר לי על הסיפורים שאתה מספר לו.." פלטתי וכחכחתי בגרוני, מרים מעט את מבטי בכדי לראות את הבעתו של ליאם.

"הו.." הוא לחש ואני הנהנתי.

"אתה מספר לו את הסיפורים שלנו?" לחשתי וליאם קפא במקומו למאית שנייה, עד שמיהר להמשיך בפעולותיו.

"ל-לא.. זאת אומרת, אני מספר לו סיפורים רגילים על י-"

"יורשת עצר ונער פשוט עם, בדיוק כפי שאנחנו היינו רק שאני זכר." הכרזתי והוא פלט צחקוק.

"אני לא בטוח בנוגע לזה.." הוא לחש ואני פערתי את עיניי ושילבתי את ידיי.

הוא מיהר לשנות את הבעתו המשועשעת והחליף אותה בהבעה רצינית.

בחרתי להתעלם מההערה המטופשת והמיותרת שלו.

"סיפרתי לו על הפעם ההיא שפרצנו לאסם באחד הכפרים.. כמובן שהשמטתי מהסיפור את הקטע שעשינו.. אתה יודע.." לחשתי והוא השפיל את מבטו ושילב את ידיו.

"שעשינו אהבה על החציר.." הוא השלים את המשפט שלי ואני הנהנתי והשפלתי את מבטי.

"כשסיימתי לספר הוא אמר שכבר סיפרת לו את הסיפור הזה.. למה אתה מספר לו עלינו בדרך עקיפה?" שאלתי והוא נאנח בקול.

"לילה טוב, הוד מעלתך. תודה שהרדמת את תומאס." הוא שינה את הנושא ולא ענה לשאלתי.

הוא הביט בעיניי ושלח את ידו אליי, מושך אותי אליו ומחבק אותי חיבוק קטן ועדין, לא רציני מדי, נראה כמו חיבוק של מכרים.

תחילה, ידיי היו זרוקות בצידיי גופי, אך לאחר כמה שניות הרמתי אותן באיטיות וכרכתי אותן סביב צווארו החשוף.

ידיו נחו על גבי, מדי פעם מלטפות שובל נעים של מגע רך וחם.

לאחר כמה שניות הוא התרחק והביט בי, בוחן את פניי במבט הבלתי ניתן לפענוח שלו.

"חלומות מתוקים.." הוא לחש לעברי ואני השפלתי את מבטי, מושך את ידיי ממנו וממהר להתרחק יותר.

"גם לך.." לחשתי והתקרבתי אל הדלת, מביט בו לשנייה וממהר לצאת מהחדר.

---
לא עברתי על הפרק, סלחו לי..
מקווה שאהבתן :)
אוהבת♥
20.04