I cannot put in to words how you make me feel.

פרק 1
מר פופולרי ומר לא

"שלום לכולם. ובכן, שלום לכל מי שקורא את זה.

היום עברתי יום רגיל, מלא בשום דבר.

החיים לא מרגשים כל כך כפי שאנשים טוענים. אני לא מוצא את עצמי נלהב ונרגש מפעולות פשוטות, כפי שאחרים כן.

במהלך רוב הזמן אני פשוט יושב ובוהה בחלל הריק שיש לצידי.

ובכן, זה כי במהלך רוב הזמן אני לבד, אז יש הרבה חלל ריק לצידי.

אני לא רוצה לדכא אתכם עם השטויות שלי ועם כמה שחיי עלובים, אך אתם אלה שבחרו לקרוא את זה.

אבל משהו אחד כן מכניס מעט אור וצבע לחיים היותר מדי רגילים שלי.

הוא.

אם הוא רק היה יודע שאני רוצה אותו כל כך.. כמו שמעולם לא רציתי משהו.

הוא מדהים, באמת.

הוא נחמד, מצחיק, טוב לב ויפהפה. כל כך כל כך יפהפה.

עיניו הן העיניים היפות ביותר שאי פעם תראו, בצבע הירוק ביותר, מזכיר מעט אבן ברקת כשהשמש מאירה עליהן. שיערו הארוך שנראה כה רך, גורם לי לרצות לרוץ אליו ולגעת בתלתל אחד לשנייה אחת קטנה. השפתיים היפות והבשרניות, החיוך המקסים. הגומות, לעזאזל עם הגומות שמשגעות אותי. והקול המחוספס והעמוק שגורם אפילו לצחקוק שלו להישמע כמו שירת מלאכים באוזניי.

הוא לא אדם רע, הוא מקסים, למרות העובדה שהוא כל כך נחשק על ידיי כולם.

אז למה אני לא מתחיל איתו וזהו? כנראה ששכחתי לציין עובדה אחת.

הוא תמיד היה ויהיה מר פופולרי, בזמן שאני הייתי ואשאר.. מר לא?

זו הייתה בעיה אחת, אבל בנוסף, הוא גם סטרייט, בעוד שאני הומו מוצהר.

נסכם עד כה, איך בחור לא פופולרי והומו יכול ליצור קשר עם בחור פופולרי סטרייט?

זהו, שהוא פשוט לא.

אז אני מוצא את עצמי יושב ובוהה בו, בתנועות של ידיו, בעווית החיוך שעולה על פניו בכל פעם שמישהו מספר משהו משעשע, עד שמבטו פוגש בשלי אני פוער את עיניי.

כן, אני כותב כשאני בוהה בבחור החלומי ביותר בעולם. והוא כרגע תפס אותי.

ובכן, מביך, אבל אני די בטוח שהספקתי להשפיל את מבטי בזמן.

הוא בטח לא הבחין בכך שבהיתי בו בלי הפס-"

"מה אתה מקליד שם כל כך הרבה?" קול נמוך קטע את תנועות ידיי ואני פערתי את עיניי שוב ובהיתי בנקודה באופק.

מיהרתי לסגור את המחשב הנייד שלי לפני שמישהו יראה משהו שהוא בהחלט לא צריך לראות.

הרמתי את מבטי וכשעיניי הבחינו בזוג העיניים של הארי, ליבי הלם בחוזקה בחזה שלי.

"מ- מה? א- אני.. זה סתם, תשחץ.." השבתי במהירות.

יופי, לואי. תשובה חכמה ובוגרת, בהחלט מראה לו כמה שאתה ראוי להיות בן זוגו עד שתחיו באושר ועושר. אידיוט.

גיחוכו הקולני גרם ללחיי להחליף גוון במהירות האור, בזמן שאני מיהרתי להשפיל את מבטי.

"הבטת בי קודם, או שדמיינתי?" שאל והתיישב על הכיסא שהיה לידי.

זו הייתה הקפיטריה, וכמובן שישבתי לאכול לבד. כרגיל.

"ל- לא.. סתם בחנתי א- את הסביבה.." מלמלתי והוא צחקק והביט בי, בוחן אותי בעיניו וגורם לי להרגיש מבוכה רבה.

בטח, בחנת את הסביבה.. אם הסביבה היא אדון הארי סטיילס.

"בסדר, פשוט חשבתי לרגע שאולי יש לך משהו להגיד לי.." לחש ואני נשכתי את שפתי התחתונה ובחנתי אותו בעיניי.

הו, סטיילס, בהחלט יש לי משהו להגיד לך.

תזיין אותי, בבקשה.

ניערתי את ראשי וניסיתי לדחוק את המחשבות המוזרות שהתפזרו בכל מוחי.

"אתה בוהה.." לחש שוב ואני גירדתי את עורפי והבטתי כמה שיותר רחוק.

כשהבחנתי במבטיהם של כל התלמידים האחרים, בלעתי רוק.

כל האנשים שהיו בקפיטריה בהו בהארי ובי, כנראה חוטפים הלם מהמראה שלפניהם.

למעשה, זו לא הפעם הראשונה בה הארי פונה אליי.

הוא ניגש אליי לפחות פעם בשבוע, או בשבועיים.

תמיד אני תוהה למה ותמיד הוא מציב סיפור מאחורי הגעתו אליי, כמו הפעם עם העובדה שבהיתי בו והוא חשב שרציתי משהו.

לפחות הוא מודע לקיומי, זה חיובי.

"לואי.." קולו העיר אותי מהחלום בהקיץ שאליו נכנסתי ועיניי התמקדו בעיניו.

"אז, יש לך משהו להגיד?" שאל ואני רציתי לקפוץ עליו ולנשק את שפתיו הורדרדות.

"ל- לא.." לחישה חרישית היא כל מה שעזב את הפה שלי.

הוא חייך לעברי ורכן בכדי לעמוד.

"בסדר, שיהיה לך יום טוב, טומלינסון. ולפעם הבאה, אל תרשה לי להפריע לך עם התשחץ שלך." הכריז והביט בי כשהוא עומד בידיים שלובות.

"א- אתה לא מפריע.." לחשתי והוא חייך.

"אז אם אני לא מפריע, אולי כדאי שאפנה אליך יותר.." לחש גם הוא וקרץ לעברי, מסובב אליי את גבו ומתהלך אל עבר חבריו, שעדיין בהו בי.

לעזאזל, אני כל כך מאוהב בו.

נאנחתי ובהיתי ברצפה כמה דקות עד שהחלטתי לקחת את המחשב הנייד שלי ולהמשיך לכתוב.

השורה בה עצרתי הייתה השורה האחרונה שכתבתי וגרמה לי לצחקק מכמה שאני אידיוט.

"הוא בטח לא הבחין בכך שבהיתי בו בלי הפסקה." השלמתי את השורה והמשכתי להקליד.

"ובכן, כשכתבתי את השורה הזו הוא ניגש אליי וקטע את הכתיבה.

הוא בהחלט, ללא כל ספק, הבחין בכך שבהיתי בו.

ואני כמובן הגבתי לשאלותיו כמו נערה שמגיבה לשאלות של בחור שהיא מעריצה.

במקום להשאיר רושם טוב, השארתי.. כלום.

הייתי יותר מטומטם ממה שאני בדרך כלל ועכשיו הוא בטח צוחק עם חבריו עליי."

הרמתי את ראשי והבחנתי בכך שעיניו הביטו ישירות אליי.

חיוך קטן התפרס על פניו כשהוא הבחין בכך שהבטתי בו גם כן, ואז הוא השפיל את מבטו ב.. ביישנות?

מה לעזאזל קורה כאן?

"ובכן, הוא לא צחק עליי, אלא הביט בי במבט ביישן.

אבל זה לא הגיוני, אני בטח מדמיין.

כנראה שהתרופה נגד סינוסיטיס גורמת להזיות."

הצלצול הרועם נשמע ומיד כל התלמידים החלו בנוהל הרגיל של חזרה לשיעור.

כמובן שלפנות את המגשים שלהם אפילו לא עלה על דעתם והם פשוט דהרו אל מחוץ לקפיטריה בגוש גדול.

גלגלתי את עיניי והרגשתי מעט עצוב בשביל המנקה, שסביר כי תעשה עבודה כפולה בגללם ואפילו לא תקבל על זה כסף נוסף.

אז במקום לגשת אל השיעור, קמתי מהכיסא והנחתי את המחשב על השולחן, פונה בכדי להרים מעט מהמגשים המלוכלכים שהתלמידים הותירו אחריהם.

סיימתי לסדר מעט וניגשתי אל המחשב הנייד שלי, שנשאר פתוח.

"וכמובן שגם היום הלוזר, הידוע גם בתור אני, נשאר בכדי לעזור למנקה המסכנה.

ולמי שקורא את זה, תמצאו חיים, אני בטוח שאתם יכולים לעשות מעט מאמץ ולהצליח הרבה יותר ממה שאני יכול.

רות סוף, הלוזר L."

הקלדתי כמה שורות וסגרתי את המחשב, דוחף אותו אל התיק וניגש אל השיעור באיחור, מלא תקווה שהמורה תסכים להכניס אותי.

הגעתי אל הכיתה ולהפתעתי המורה הכניסה אותי.

התיישבתי בכיסא שהיה בקצה הכיתה, מעט מבודד, ופתחתי את המחברת שלי.

רטט חלש תפס את תשומת ליבי ואני מיהרתי להביט בצד המסך של הטלפון הנייד שלי.

מעט תגובות על הפוסט שהעלתי הופיעו, ואחת מהן תפסה את תשומת ליבי.

אנונימי584: "אתה ממש לא לוזר. זה נקרא בימינו התחשבות. ואני די בטוח שגם מר פופולרי עשוי להיות די בקטע שלך."

---
טוב, הפאנפיק הזה לא מתוכנן בכלל.
אני הולכת לזרום ואני מודה שאין לי מושג אם אני אסיים אותו בכלל כי אני בדרך כלל לא כותבת סיפורים שאני לא יודעת מה יקרה בהם מראש.
נקווה שיהיה טוב, ומי יודע, אולי אני אוהב את זה?
בהצלחה לנו.
זה לא ערוך.
אם הפרק היה משעמם או מוזר, זה ישתפר בהמשך כי אני ממש מזעזעת בהתחלות.
אוהבת♥
20.04